דברים, פרק ג׳, פסוק כ״ז

ה' משיב לתפילתו של משה ומצווה עליו עֲלֵה רֹאשׁ הַפִּסְגָּה, אל מקום גבוה בשדה מואב המסמל גם התעלות רוחנית, כדי להעניק לו ראייה על טבעית של ארץ ישראל. משם הוא נדרש וְשָׂא עֵינֶיךָ יָמָּה וְצָפֹנָה וְתֵימָנָה וּמִזְרָחָה, אל ארבע רוחות השמיים: מערב, צפון, דרום ומזרח, כאשר הפניית המבט תחילה למערב נועדה להתבונן אל מקום השכינה ולהדגיש את אופייה הניסי של הראייה למרחקים. הציווי וּרְאֵה בְעֵינֶיךָ מבהיר כי לא מדובר בחלום אלא בראייה חושית וממשית לפרטי פרטים, שהסבה למשה שמחה על יופי הארץ לצד צער על כך שלא ייכנס אליה. הראייה המוחשית והרוחנית מחליפה את הכניסה הפיזית לארץ, שכן הובהר לו כִּי לֹא תַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה, גזירה שנועדה להגן על כבודו ולהשאירו במדבר כדי לכפר על העם ולהוביל את הגולים אל הארץ לעתיד לבוא.