העברת הזיכרון ההיסטורי של יציאת מצרים מדור לדור עומדת בבסיס הציווי על קידוש הבכורות. הכתוב מנוסח כדיבור ישיר של אב לבנו, שכן משה לא אמר את הדברים לעם בשם עצמו, אלא הקב"ה ציווה שמילים אלו ייאמרו על ידי כל אב לילדיו לאורך הדורות [רשב"ם].
כאשר מתואר סירובו של מלך מצרים במילים כִּי הִקְשָׁה פַרְעֹה לְשַׁלְּחֵנוּ, השימוש בשורש ק.ש.ה מדמה את יציאת מצרים ללידה קשה; פרעה חזר בו שוב ושוב והסכים לשחרר את העם רק בשלבים, עד שהמכה האחרונה תפקדה כ"ציר הלידה" הסופי שאילץ אותו לשלחם [שד"ל]. מעבר לכך, סירובו של פרעה נבע מהתכחשותו לבעלותו המוחלטת של ה' על הבריאה. מכת הבכורות נועדה לשבור את העקשנות הזו ולהוכיח כי הכל שייך לבורא [רש"ר הירש].
בתיאור המכה, וַיַּהֲרֹג ה' כָּל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, המילה מִבְּכֹר נכתבה בכתיב חסר ללא האות וי"ו, רמז לכך שפרעה עצמו היה בכור אך ניצל מהמכה [העמק דבר, מנחת שי]. המכה פגעה דווקא בזכרים של אומות העולם ששהו במצרים. מאחר שגם בני ישראל היו במעמד של אורחים בארץ זו, מבחינה עקרונית גם בכוריהם הזכרים היו ראויים להיענש ולהיספות בעוון המקומי, אך ה' הציל אותם בדרך נס [פני דוד, ספורנו]. משום כך מצוות הפדיון חלה רק על זכרים, והמילה אָדָם באה להדגיש שהמצווה מיועדת לעם ישראל בלבד [פרדס יוסף].
בעקבות ההצלה, ה' קנה למעשה בעלות על הבכורות הישראלים [ביאור שטיינזלץ], והם הפכו למקודשים המיוחדים לעבודת ה' ואסורים במלאכת חול, בדומה לנזירים. ההכרזה עַל כֵּן אֲנִי זֹבֵחַ לַה' מתייחסת להקרבת כָּל פֶּטֶר רֶחֶם הַזְּכָרִים, אך היא מוגבלת אך ורק למיני הבהמות הטהורות הראויות להקרבה לכבוד ה' [אבן עזרא, ביאור יש"ר]. לעומת זאת, את בכורי בני האדם חובה לפדות, כפי שנאמר וְכָל בְּכוֹר בָּנַי אֶפְדֶּה, כדי שיוכלו לחזור ולהיות מותרים בעשיית מלאכות חול שגרתיות [ספורנו]. ברובד הסמלי, פרעה נמשל לבהמה טמאה (חמור) שיש לפדותה באמצעות בהמה טהורה (שה), המסמלת את עם ישראל. מכיוון שפרעה סירב "לפדות" את עצמו ולשלח את ישראל, הוא ובכוריו נענשו במוות [ספורנו].
כדי שנסים גלויים אלו, המוכיחים את חידוש העולם, ההשגחה הפרטית והנבואה, לא יישכחו לעולם ויעמדו כעדות כנגד דעות כפרניות, ציוותה התורה לקשור את זיכרון יציאת מצרים על הגוף ממש באמצעות מצוות התפילין [הטור הארוך]. הציווי להניחן "לאות על ידכה" מכוון להנחת התפילין על הזרוע, שהיא החלק העליון של היד המכוון כנגד הלב, כדי לשעבד את התאוות לרצון ה'. המילה "טוטפות" מתפרשת כתכשיט של פאר, כהבטה וראייה, או כביטוי לרצון תמידי לשעבד את כוחות הנפש. הציווי להניחן "בין עיניך" אינו מכוון פיזית למרווח החיצוני שבין העיניים, אלא כנגד מקור הראייה והמחשבה הנמצא במוח, במעלה הראש [הכתב והקבלה].