העברת מורשת יציאת מצרים לדורות הבאים אינה מסתכמת בהרצאת דברים בעל פה, אלא דורשת חיבור חי בין המעשה המוחשי לבין האמונה. הציווי להנחיל את סיפור הגאולה מהווה את יסוד החינוך, ומטרתו לעורר את הלב והשכל להכיר בערכן של המצוות כבסיס לקיומו של העם.
המילים וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ מכוונות בראש ובראשונה כלפי "הבן שאינו יודע לשאול". חובה עלינו ליזום את השיחה ולעורר בו את ההבנה, שכן יציאת מצרים הקיפה את העם כולו מבלי להשאיר איש מאחור, ולכן גם מסירת הסיפור חייבת להקיף כל אדם, תהא רמתו אשר תהא [חב"ד]. השורש "הגד" רומז לדיבור קשה, בעוד המילה לֵאמֹר רומזת לאמירה משמחת, שכן סיפור ההגדה מתחיל בגנות ובתיאור השעבוד הקשה, ומסתיים בשבח ובשמחת הגאולה [אור החיים]. יתרה מזאת, המילה לֵאמֹר באה ללמד שחובת הסיפור קיימת תמיד; גם מי שאין לו בן, מחויב להגיד את הדברים בינו לבין עצמו [אור החיים, תורה תמימה]. באשר לזמן קיום המצווה, אף על פי שנאמר בַּיּוֹם הַהוּא, מסכימים הפרשנים כי הכוונה היא דווקא לשעות הלילה, בדיוק בשעה שמצה ומרור מונחים לפני האדם על השולחן [אור החיים, רלב"ג, מלבי"ם].
ביחס למילים בַּעֲבוּר זֶה, מוסכם כי המילה זֶה דורשת הצבעה מוחשית באצבע על המצה והמרור המונחים לפני המספר [תורה תמימה, ברכת אשר]. עם זאת, נחלקו הפרשנים בהבנת הקשר שבין המצוות לבין יציאת מצרים. הגישה המרכזית בקרב רבים מן הפרשנים היא שהפסוק מציג את התכלית העתידית של הגאולה: בזכות המצוות שאנו עתידים לקיים, כגון אכילת מצה ומרור, ובשביל שנקדיש את חיינו לעבודת ה', עשה עמנו ה' את הנסים והוציאנו ממצרים [רש"י, אבן עזרא, הכתב והקבלה, חזקוני, רש"ר הירש, קאסוטו]. לעומתם, גישה אחרת הופכת את הסדר ומפרשת שהפסוק מתייחס אל העבר: רק בגלל הנסים הגדולים שה' עשה לי בצאתי ממצרים, אני מקיים כעת את עבודת הפסח ואוכל מצה [רמב"ן, רשב"ם, שד"ל]. רובד נוסף של פרשנות רואה במילה זֶה רמז עמוק יותר למטרת העל של היציאה ממצרים: פרסום כבודו ושמו הגדול של ה' בעולם, או הכנה לקראת קבלת התורה [רבנו בחיי, הכתב והקבלה, פרדס יוסף, חומת אנך].
סיומו של הפסוק, עָשָׂה ה' לִי, מדגיש את החובה המוטלת על כל אדם בכל דור ודור לראות את עצמו כאילו הוא עצמו יצא ממצרים [תורה תמימה, שפתי כהן]. אולם, רוב הפרשנים רואים במילה לִי גם עוקץ סמוי ותשובה מוחצת המכוונת כלפי "הבן הרשע". אף על פי שהפסוק מדבר אל הבן שאינו יודע לשאול, התורה שותלת כאן רמז עבור הרשע שהוציא את עצמו מן הכלל: "עשה ה' לי – ולא לו; אילו היה שם במצרים, לא היה נגאל" [רש"י, מזרחי, שפתי חכמים, חזקוני, בית הלוי]. הסיבה שהתשובה לרשע נאמרת בעקיפין דרך הבן שאינו יודע לשאול, היא כדי שלא לנהל ויכוח ישיר עם מי שכופר בבוראו, וכן כדי להעביר מסר חינוכי ומוסרי לבן התם: דע לך שאם לא תלמד, לא תחקור ולא תשאל על מצוות ה', אתה עלול להתרחק ולהפוך לרשע שאינו ראוי לגאולה [גור אריה, משכיל לדוד].