הציווי על חג הפסח מעצב מציאות פיזית ורוחנית מוחלטת, שבה הלחם המוכר מפנה את מקומו למצה, וכל זכר להחמצה מסולק מסביבתו של האדם. הכתוב נע בין הפעולה החיובית של אכילת המצה לבין ההרחקה הטוטאלית של החמץ.
המילים מַצּוֹת יֵאָכֵל מנוסחות באופן ייחודי, שכן המילה מצות היא ברבים והפועל יאכל בלשון יחיד. הניסוח מצביע על פעולה סתמית וכללית, שמשמעותה היא "כך ראוי להיאכל" [הכתב והקבלה]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהניסוח הסביל מלמד שאכילת מצה בכל שבעת ימי החג אינה חובה מוחלטת אלא רשות. כלומר, התורה אינה מחייבת לאכול מצה בכל עת, אלא קובעת שאם אדם בוחר לאכול לחם בימים אלו, עליו לאכול מצה בלבד [הכתב והקבלה, ביאור שטיינזלץ]. עם זאת, ציווי זה מקיף את כל בני הבית [העמק דבר], ויש הסבורים כי עצם הציווי החיובי לאכול מצה טומן בחובו גם איסור נסתר על אכילת חמץ [פרדס יוסף].
המילה אֵת בביטוי אֵת שִׁבְעַת הַיָּמִים נדרשת על ידי הפרשנים כמילת ריבוי. היא באה ללמד שאיסור החמץ מתחיל עוד לפני כניסת החג, החל משעות הצהריים של היום הארבעה עשר בניסן [רבנו בחיי, תורה תמימה, מלבי"ם], ויש המוסיפים כי הריבוי כולל גם את החובה לקיים יום טוב שני של גלויות מחוץ לארץ ישראל [רבנו בחיי].
התורה אינה מסתפקת רק באכילת מצה, אלא דורשת הרחקה מוחלטת של החמץ [קאסוטו]. היעדרו של החמץ מהבית אינו רק עניין הלכתי, אלא יש לו מטרה חינוכית ברורה: לעורר את פליאתם של הילדים ולהביא אותם לשאול שאלות, ובכך להשריש בלבם את זיכרון יציאת מצרים [העמק דבר].
המילה לְךָ בביטוי וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ מתפרשת במובן של "שלך" [הכתב והקבלה, תורה תמימה]. מכאן נלמד הכלל שאיסור הראייה חל רק על חמץ שנמצא בבעלותו של האדם, אך מותר לו לראות חמץ של גוי או חמץ שהוקדש לבית המקדש [תורה תמימה]. נעשה כאן שימוש במילה זו משום שמבחינה משפטית, החמץ בפסח ממילא אסור בהנאה ואינו נחשב כלל ברשותו של היהודי, ולכן הכתוב מתייחס לחמץ שהיה בבעלותו לפני תחילת החג [הכתב והקבלה].
האיסור חל הן על חָמֵץ והן על שְׂאֹר (בצק חמוץ המשמש להתפחת עיסות אחרות), והוא תקף כאשר יש בהם כמות מינימלית של כזית [תורה תמימה, רלב"ג]. לחמץ של יהודי שעבר עליו הפסח ישנן השלכות חמורות, שכן הוא נאסר בהנאה גם לאחר החג כקנס על כך שהאדם עבר על איסור זה, בניגוד לחמץ של גוי שמותר בהנאה לאחר הפסח [תורה תמימה].
הביטוי בְּכָל גְּבֻלֶךָ אינו מתייחס רק לקו הגבול הפיזי, אלא לכל שטח, מבנה או חלל הנמצאים תחת רשותו ואחריותו של האדם [הכתב והקבלה]. הדבר המכריע אינו המיקום הפיזי, אלא שאלת האחריות. לכן, חמץ של יהודי הנמצא כמשכון אצל גוי, או חמץ של גוי המונח בבית יהודי ללא קבלת אחריות עליו, וכן חמץ שקבור תחת מפולת ואינו נגיש, אינם נכללים באיסור זה [תורה תמימה]. הדרישה לטהר את כל הגבול מחמץ מהווה תנאי יסודי לישיבה בארץ, בדומה לחובה לוודא שגם אדם זר הגר בשערי העיר ישבות ממלאכה בשבת וביום הכיפורים [אבן עזרא].