המעבר מהתיאור ההיסטורי של יציאת מצרים אל כינון חיי האומה מלווה בשורת ציוויים שנועדו להנציח את הנסים לדורות. פנייה אלוהית זו פותחת את פרשיית קידוש הבכורות, חג המצות ומצוות תפילין, המהווים יחד מערכת של זכרונות שנועדו לנטוע בעם את האמונה בהשגחת ה' ובעליונותו על פני אלוהי מצרים ומערכות הכוכבים [רלב"ג, אברבנאל, אלשיך].
הפרשנים עומדים על אופייה של שרשרת המסירה המבוטאת בפסוק. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה לֵּאמֹר באה להורות למשה להעביר את הדברים הלאה אל בני ישראל. עם זאת, ניכר הבדל מהותי בין הציווי הקצר שניתן למשה מאת ה' בפסוקים אלו, לבין הפירוט הרב שמשה מוסר לעם מיד לאחר מכן. פער זה אינו מקרי; מטרתו למנוע כפילות בכתוב, שכן ברור שהפרטים כולם נאמרו למשה מפי הגבורה [קאסוטו]. מעבר לכך, מבנה זה משמש דוגמה מובהקת ליחס שבין התורה שבכתב לתורה שבעל פה: הציווי האלוהי התמציתי מייצג את התורה שבכתב, ואילו ההסבר המפורט של משה לעם מייצג את המסורת שבעל פה המשלימה אותה [רש"ר הירש].
הבדל זה משתקף גם בניתוח המילים עצמן. הפועל וַיְדַבֵּר מבטא הרחבת דברים, משא ומתן מעמיק והבנה של כל פרטי ההלכה בשכל ובתבונה, כפי שה' העביר למשה. לעומת זאת, המילה לֵּאמֹר מתייחסת לאמרות קצרות וכוללות, שהן פסוקי התורה שבכתב [ביאור יש"ר]. מנגד, יש המפרשים כי המילה וַיְדַבֵּר מסמלת דווקא את התורה שבכתב, הכוללת בתוכה את מידת הרחמים ומידת הדין יחד (כדבורה שיש בה דבש ועוקץ), ואילו האמירה מסמלת את התורה שבעל פה. כמו כן, הדיבור מתואר כהעברת פשט המצוות והרובד הנגלה, בעוד שהתוספת לֵּאמֹר רומזת לציווי לגלות גם את הרובד הנסתר והפנימי של התורה שאינו מיועד להמון [רבנו בחיי]. גישה נוספת רואה במילה וַיְדַבֵּר נבואה ברורה ומוחלטת פנים אל פנים, ללא חידות [רבנו בחיי].
בנוסף, יש הרואים במילה וַיְדַבֵּר לשון קצרה, שכן משה עומד כאן כנציגם של כל ישראל. עצם הפנייה למשה נועדה לחלוק לו כבוד; אף על פי שהבכורות כבר שייכים לה' מעצם הצלתם במכת בכורות, ה' מצווה על משה לקדש אותם, ובכך מעניק לו את הזכות לפעול את פעולת הקידוש בדיבורו ובפיו [אבן עזרא, אלשיך].