זיכרון יציאת מצרים אינו נותר כאירוע היסטורי בלבד, אלא הופך לחלק בלתי נפרד מזהותו הפיזית והרוחנית של האדם. הכתוב כורך יחד את הגוף, המחשבה והדיבור, ומציב את חוויית הגאולה כבסיס לכל עשייתו של האדם.
בקרב הפרשנים קיימת מחלוקת יסודית לגבי אופן קיום הציווי. גישה אחת מפרשת את הדברים כמשל פיוטי, בדומה לביטוי "שימני כחותם על לבך", ולפיה על האדם לזכור את דברי התורה תמיד כאילו הם חקוקים על גופו ומהווים תכשיט על מצחו [רשב"ם, קאסוטו]. לעומת גישה זו, רוב הפרשנים יוצאים בתוקף נגד הפירוש המטאפורי, וקובעים כי מדובר בציווי מעשי ומוחלט להנחת תפילין, וכי אין להוציא את הפסוק מפשוטו [אבן עזרא, שד"ל, מלבי"ם].
הביטוי לְאוֹת עַל יָדְךָ מתייחס להנחת התפילין על זרוע שמאל, שהיא היד החלשה והכהה, במקום התפוח הסמוך ללב [רש"י, שפתי חכמים, רלב"ג, תורה תמימה]. מיקום זה אינו מקרי; הוא נועד לשעבד את תאוות הלב ואת כוח המעשה לאהבת ה' [העמק דבר, רלב"ג]. התפילין של יד מונחות בסתר תחת הבגד, שכן הן מהוות אות אישי לאדם עצמו ולא לאחרים, והן מסמלות את המצוות שבין אדם לחברו המסורות ללב [תורה תמימה, פרדס יוסף].
לעומת זאת, וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ אינו מכוון למקום שבין העיניים ממש, אלא לגובה הראש, במקום שבו מתחיל לצמוח השיער ובו שוכן המוח [רלב"ג, תורה תמימה, רש"ר הירש]. תפילין של ראש מונחות בגלוי, והן מייצגות את המצוות שבין אדם למקום, את המחשבה והעיון, ונועדו להציל את האדם מן הגאווה [פרדס יוסף, אדרת אליהו].
ההבדל בין היד לראש בא לידי ביטוי גם במבנה התפילין. בשל יד נכתבות הפרשיות על קלף אחד ומוכנסות לבית אחד, ואילו בשל ראש הן מחולקות לארבעה בתים נפרדים. הדבר מלמד על תהליך ההבנה: תחילה אדם קולט את הרעיון הכללי של הגאולה כמקשה אחת, ורק לאחר מכן הוא יורד לפרטיו ולעומקו [מלבי"ם, חומש קה"ת].
תכלית הנחת התפילין היא לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת ה' בְּפִיךָ. הפעולה הפיזית נועדה להביא לכך שדברי התורה יהיו שגורים תמיד בפי האדם, שכן התפילין שקולות לעסק התורה עצמו ומדריכות את האדם להיות נאמן לה' [רמב"ן, העמק דבר, רש"ר הירש]. גישה ייחודית מציעה כי המילה בְּפִיךָ אינה מתייחסת לאיבר הדיבור, אלא למידה וערך, בדומה למילה "לפי". כלומר, מכיוון שה' העריך וייקר את ישראל עד כדי שינוי חוקי הטבע עבורם, עליהם להשיב לו באותה מידה ולקיים את חוקיו הנשגבים [הכתב והקבלה]. מפסוק זה נלמדות גם הלכות מרכזיות: מהמילה בְּפִיךָ לומדים שהתפילין חייבות להיות עשויות מעור של בהמה טהורה, כלומר מדבר המותר לאכילה בפה [תורה תמימה, רש"ר הירש]. כמו כן, ההשוואה בין תפילין ללימוד תורה מהווה מקור לפטור נשים ממצוות עשה שהזמן גרמן [תורה תמימה].
הפסוק נחתם בסיבה לכל אלו: כִּי בְּיָד חֲזָקָה הוֹצִאֲךָ ה' מִמִּצְרָיִם. היד החזקה מתארת את הנסים והנפלאות ששינו את סדרי הטבע [ספורנו, הכתב והקבלה, ביאור יש"ר]. בנוסף, היא רומזת לכך שישראל היו שקועים בעבודה זרה ולא רצו לצאת, וה' הוציאם בעל כורחם ובחוזק יד. דווקא עובדה זו, שה' גאל אותם למרות מצבם הירוד, ראויה לעורר באדם אהבה עמוקה לבוראו ולחייבו לזכור זאת תמיד [העמק דבר, חתם סופר]. גאולה זו של האבות נחשבת גם לגאולת הבנים בכל דור ודור [רבנו בחיי].