מסע בני ישראל מקבל תפנית משמעותית עם עזיבתם את האזורים הפוריים והמוכרים של מצרים, והגעתם אל ספו של אזור שומם ולא נודע. תחנה זו מסמלת את המעבר מיציאה חפוזה וניסית למסע מובנה הדורש הנהגה והכוונה.
המילה מִסֻּכֹּת מתפרשת כשם פרטי של מקום, או לחלופין כמקום שבו הקימו בני ישראל סוכות [ביאור שטיינזלץ]. דעה נוספת מציעה כי לא מדובר במקום פיזי כלל, אלא בענני הכבוד שהקיפו אותם [שפתי כהן]. משם המשיכו וחנו בְאֵתָם, המזוהה עם מדבר שור [אבן עזרא], או כעיר גבול שמיקומה המדויק מוטל בספק [קאסוטו]. מוסכם על הפרשנים כי איתם הייתה התחנה האחרונה של הארץ הנושבת, וממנה והלאה השתרע אזור שומם ללא דרך כבושה [ביאור יש"ר, ביאור שטיינזלץ, שפתי כהן, קאסוטו]. המילה בִּקְצֵה מתארת את הנקודה הקיצונית ביותר של המרחב, ויכולה לציין את תחילתו או את סופו [רש"ר הירש].
באשר לתזמון המסע, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא כי הנסיעה מסוכות לאיתם התרחשה ביום השני לצאתם ממצרים [רש"י, חזקוני, שפתי כהן], על אף שיש מי שמתארך אותה ליום השישי [בכור שור], ויש הסבורים כי משך השהייה בסוכות וזמן ההליכה אינם מפורשים כלל בכתוב [קאסוטו].
הפרשנים עומדים על ההבדל הבולט בין המסע הראשון (מרעמסס לסוכות) לבין המסע הנוכחי. המסע הראשון היה נסיעה פלאית ומהירה, שבה עברו מרחק עצום בזמן קצר, ולכן לא הוזכרה שם חניה, שכן העם כלל לא התעייף. לעומת זאת, השימוש בתבנית וַיִּסְעוּ... וַיַּחֲנוּ – שהיא הנוסחה הרגילה לתיאור מסעות במדבר [קאסוטו] – מעיד כי הפעם היה זה מסע בדרך הטבע, שהצריך עצירה ומנוחה מעמל הדרך [משכיל לדוד, שפתי כהן].
לחניה זו בספר המדבר הייתה משמעות כפולה. ברמה המעשית, מכיוון שמנקודה זו החל אזור שומם ללא תוואי דרך ברור, זהו בדיוק השלב שבו נזקקו ישראל להשגחת ה' שתנחה אותם [שפתי כהן]. ברמה האסטרטגית, העצירה בקצה המדבר, אזור המועד לסכנות, והחזרה לאחור שבאה בעקבותיה, נועדו להטעות את המצרים ולגרום להם לחשוב שישראל נבוכים ואובדי עצות. כדי למנוע מבני ישראל להיבהל מסכנות המדבר או להרהר אחר מנהיגות משה עקב העיכוב, ה' הלך לפניהם לא רק כדי להראות את הכיוון, אלא כדי ליישר את הדרך עצמה ולבער ממנה מכשולים ומזיקים כנחשים ועקרבים. נכונותם של ישראל לצעוד אל תוך השממה חסרת הדרך נועדה להפגין לעיני כל העמים את אמונתם העמוקה בה' ובשליחו [אלשיך, שפתי כהן].