הציווי על אכילת המצה וקביעת ימי המועד מעצב את מסגרת החג, מתחילתו ועד סיומו, ומגדיר את אופי העבודה הרוחנית הנדרשת בו.
ההוראה שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצֹּת מלמדת כי אין די ביום אחד של ציון המאורע, אלא יש צורך בשבוע שלם [העמק דבר]. עצם החזרה על ציווי זה נועדה להכין את העם לקראת ביאתם לארץ ישראל [חזקוני]. הפרשנים עומדים על כך שהיום הראשון אינו מוזכר כאן בנפרד. יש המסבירים כי משה אמר דברים אלו בעיצומו של היום הראשון, בט"ו בניסן של יציאת מצרים, שבו נאכלה המצה המקורית. לכן, הציווי מופנה לדורות הבאים, עבורם יימשך החג שבעה ימים [רש"ר הירש]. גישה אחרת מתמודדת עם הפסוק בספר דברים המצווה על אכילת מצה ששת ימים בלבד; מוסבר כי אין כאן סתירה, שכן שם הכוונה היא לששת הימים שנותרו לאחר היום הראשון שכבר הוזכר בנפרד, ואילו כאן הפסוק אינו מפרט את היום הראשון ולכן כולל את כל שבעת הימים יחד [שד"ל]. מנגד, יש המפרשים כי מדובר בשבעה ימים נוספים, מעבר ללילה הראשון של החג [קאסוטו].
אכילת המצה לאורך הימים הללו נתפסת כעבודה רוחנית מתמשכת [אבן עזרא]. עם זאת, הציווי אינו מהווה חובה מוחלטת לאכול מצה בכל עת, אלא קובע שכל לחם שייאכל בימים אלו חייב להיות מצה. החובה לאכול מצה בפועל קיימת רק בלילה הראשון, ואילו בשאר הימים האכילה היא בגדר רשות [רלב"ג]. בנוסף, כתיבת המילה מצת (בכתיב חסר, ללא האות וי"ו), מרמזת על כך שבאופן אישי אדם רשאי לצמצם את אכילתו לשיעור המינימלי של כזית, בניגוד לפסוקים אחרים שבהם המילה נכתבת במלואה, המרמזים על החובה לדאוג לעניים ולספק להם חיטים בשפע [פרדס יוסף].
חלקו השני של הפסוק, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי חַג לַה', מעורר את השאלה מדוע דווקא היום השביעי מכונה כאן חג, ולא היום הראשון. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהיום הראשון הוא אכן חג ומקרא קודש לכל דבר, אך התורה הדגישה את היום השביעי כדי ללמד הלכה הנוגעת לקורבן החגיגה. את קורבן החגיגה יש להקריב ביום הראשון, אך מי שלא עשה זאת יכול להשלים את ההקרבה במהלך כל שבעת ימי המועד. היום השביעי נקרא כאן חג כדי להזהיר שזהו המועד האחרון להבאת הקורבנות, ואין לאחר מכן אפשרות השלמה [רמב"ן, העמק דבר, הטור הארוך].
לצד הפירוש ההלכתי, קיים גם רובד אלגורי. המילה חַג מפורשת לא רק כמועד, אלא מלשון מחוגה, הקפה וגבול (בדומה לביטוי "חוג הארץ"). לפי פירוש זה, "היום השביעי" מסמל את ימי הזקנה של האדם. הפסוק קורא לאדם להקדיש את שנותיו המאוחרות לה', להציב לעצמו גבולות רוחניים, לגדור את עצמו ולהישמר מן החטא [שפתי כהן].