הציווי על קידוש הבכורות נאמר מיד ביום יציאת מצרים, והפרשנים מסכימים כי משמעותו היא שהמצווה חלה באופן מיידי כבר במדבר, ולא המתינה לכניסה לארץ ישראל [רמב"ן, הטור הארוך, בכור שור, ביאור יש"ר].
קַדֶּשׁ־לִ֨י
הפרשנים נחלקים לגבי אופן הקידוש. גישה אחת מסבירה שהכוונה היא לקידוש בדיבור, כלומר שהבעלים צריכים להכריז בפיהם על קדושת הבכור [שד"ל, הטור הארוך]. מנגד, יש המפרשים שהקידוש מתבטא בחובה לפדות את הבכור כדי שיהיה מותר לעשות בו מלאכת חול [ספורנו]. פרשנים אחרים מדגישים שבתקופה זו, טרם בחירת שבט לוי, העבודה הרוחנית במזבחות הוטלו על הבכורות, וקידושם נועד להכינם לתפקיד זה [רשב"ם, חזקוני, ביאור יש"ר].
ברובד העמוק יותר, קידוש הבכורות נועד להעמיד בכל משפחה נציג שיהיה נושא הדגל של עבודת ה', כדי לשמור על אחדות האומה סביב ייעודה המשותף [רש"ר הירש]. כמו כן, הקידוש מסמל את הכשרת המנהיגות הרוחנית של העם; אומה זקוקה ל"חוזק יד" המורכב ממלכות, צבא מנהיגותי ותורה, והבכורות הם תחילת בנייתו של צבא ה' הרוחני [העמק דבר]. במישור האלגורי, הבכור מסמל את השכל האנושי. בניגוד לבכורות מצרים שהומתו, את השכל של ישראל אין להמית אלא "לקדש" – לרתום אותו להשגת האלוהות ולעלות מעל המבט החומרי [חומש קה"ת].
כׇל־בְּכ֜וֹר פֶּ֤טֶר כׇּל־רֶ֙חֶם֙
המילה פֶּ֤טֶר משמעותה פתיחה, שכן הוולד הראשון פותח את הרחם [אבן עזרא, רשב"ם, שד"ל, רש"י].
עולה השאלה מדוע התורה מדגישה דווקא את בכור האם, שהרי במכת בכורות מתו גם בכורות האב. התשובה המרכזית היא שבכור לאם הוא דבר גלוי וודאי לכל, בעוד שבכור לאב נתון לספק, שכן ייתכן שהיו לו ילדים קודמים בסתר. בנוסף, הדבר מסמל את אהבת ה' לישראל שמשולה לאהבת אם לבנה [רבנו בחיי, צאינה וראינה, דברי דוד].
מבחינה הלכתית, המילים פֶּ֤טֶר כׇּל־רֶ֙חֶם֙ ממעטות מקרים מסוימים מחיוב הבכורה. המצווה חלה רק על זכרים, ורק על לידה טבעית שפתחה את הרחם. לכן, יוצא דופן (ניתוח קיסרי) או ולד שנולד אחריו, אינם נחשבים בכורות לעניין זה [תורה תמימה, רלב"ג, מלבי"ם]. גישה ייחודית מסבירה שקדושת הבכור נובעת למעשה מקדושת הרחם עצמו, שהוקדש לה' עם הלידה הראשונה, וממנו שואב הוולד את קדושתו [רש"ר הירש].
בִּבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל
הדגשה זו ממעטת גויים מחיוב המצווה. אם לגוי יש אפילו שותפות מזערית בבהמה, היא פטורה מבכורה [תורה תמימה, רלב"ג]. בנוסף, יש המפרשים שהציווי פנה ספציפית לישראל ולא ל"ערב רב" שיצאו עמם ממצרים [נחל קדומים].
בָּאָדָ֖ם וּבַבְּהֵמָ֑ה
התורה מקישה ומשווה בין בכור אדם לבכור בהמה למספר הלכות. כשם שבכור אדם ניתן לכהן בכל מקום ואין חובה להעלותו לירושלים, כך גם בכור בהמה. וכשם שנפל פוטר את הוולד הבא אחריו מלהיחשב בכור בבהמה, כך הדין גם באדם. כמו כן, בשניהם ישנה תקופת המתנה של שלושים יום לטיפול בוולד [תורה תמימה, חזקוני, צפנת פענח, מלבי"ם]. באשר לבהמות, המצווה חלה רק על בהמות טהורות ועל חמורים [רלב"ג].
לִ֖י הֽוּא׃
במילים אלו ה' מנמק את המצווה: הבכורות קנויים לו משום שהוא הציל אותם בליל מכת בכורות במצרים [רש"י, מזרחי, רלב"ג, קאסוטו]. קדושתם של הבכורות קיימת ועומדת מאליה כתוצאה מהצלה זו, גם אם הבעלים לא הקדישו אותם בפועל. הציווי להקדישם נועד כדי לזכות את האדם במצווה ובקבלת שכר על מעשהו [מזרחי, שפתי חכמים, תורה תמימה].