לאחר שניצלו בכורי ישראל ממכת בכורות במצרים, התורה מציגה את חוקי הקדשתם ופדיונם של בכורי האדם והבהמה. חוקים אלו נועדו להחדיר בעם את ההכרה כי ניצלתם אינה מקרית, וכי גם הרכוש החומרי וגם חיי האדם שייכים לה' ונועדו לשרת תכלית רוחנית.
המילה פֶּטֶר משמעותה פתיחה, כלומר הוולד הראשון שפותח את רחם אמו [נתינה לגר]. התורה מתמקדת בצירוף פֶּטֶר חֲמֹר, ומחריגה את החמור משאר הבהמות הטמאות, כגון סוסים וגמלים. הפרשנים מציעים מספר טעמים לייחודו של החמור: ראשית, מבחינה היסטורית, החמורים סייעו רבות לישראל ביציאת מצרים, שכן הם נשאו על גבם את הרכוש הרב שהוציאו משם, ולכן זכו לקדושה זו כעין הכרת הטוב [רש"י, רבנו בחיי, בכור שור]. שנית, ישנו קשר סמלי עמוק למצרים, שהרי המצרים נמשלו במקרא לחמורים, ופדיון החמור מהווה זכר למכת בכורי מצרים [מזרחי, ברכת אשר]. גישה נוספת מסבירה בפשטות כי באותה תקופה לא היו לישראל במדבר בהמות טמאות אחרות מלבד חמורים [אבן עזרא].
הדרך להפקיע את קדושת החמור היא: תִּפְדֶּה בְשֶׂה. הבעלים נותן שה ממין כבשים או עזים לכהן. לאחר הפדיון, החמור הופך לחולין ומותר בשימוש לבעליו, ואילו השה עובר לבעלות הכהן, היכול לעשות בו כרצונו [רש"י, מזרחי, רלב"ג]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהתורה בחרה בפדיון זה כדי להקל על האדם ולא להחמיר עליו; ניתן לפדות חמור יקר מאוד בשה שערכו מועט, ואם אין לאדם שה, הוא יכול לפדותו בשוויו הכספי ולתת את הכסף לכהן [הכתב והקבלה, תורה תמימה]. מבחינה רעיונית, החמור מסמל את האדם הפשוט והחומרני, ואילו השה מסמל את אנשי המעלה והרוח. הפדיון מלמד שעל האדם לרתום את כוחו החומרי כדי לתמוך באנשי הרוח, ובכך הוא מרומם את רכושו לקדושה [העמק דבר, רש"ר הירש].
למרות שהפדיון משתלם ומקל, התורה מציגה את ההשלכות למי שמסרב לפדות: וְאִם לֹא תִפְדֶּה וַעֲרַפְתּוֹ. משמעות העריפה היא הריגת החמור על ידי עריפת עורפו מאחור באמצעות קופיץ (סכין כבדה) [רש"י, שד"ל, רלב"ג]. פעולה זו אינה שחיטה רגילה, שכן מדובר בבהמה טמאה שאסורה באכילה, ומרגע שלא נפדתה היא אסורה בכל הנאה [שד"ל, רלב"ג]. הפרשנים מסבירים את חומרת העונש כמידה כנגד מידה: מכיוון שהאדם סירב לתת את השה לכהן ובכך הפסיד את ממונו של הכהן מתוך צרות עין, הוא ייענש בהפסד ממונו שלו ויאבד את החמור [רש"י, הדר זקנים]. מעבר להפסד הכלכלי, סירוב לפדות מעיד על אכזריות ורצון להשאיר את החומרנות מנותקת מהקדושה. לכן, האדם נאלץ לבצע בעצמו פעולה אכזרית של עריפה, כדי לחוש את חומרת מעשיו ואת אובדן הערך של רכוש שאינו מחובר לייעודו הרוחני [חומש קה"ת, משכיל לדוד].
לבסוף, התורה עוברת מפדיון הבהמה לפדיון האדם: וְכֹל בְּכוֹר אָדָם בְּבָנֶיךָ תִּפְדֶּה. מצווה זו נוהגת רק בזכרים [רלב"ג], ופדיונו של הבכור נקבע במקום אחר בתורה לחמישה סלעי כסף [רש"י, בכור שור]. פרשנים מציינים כי חובה זו החלה לפעול בפועל רק בשנה השנייה ליציאת מצרים, לאחר חטא העגל, כאשר הלוויים החליפו את הבכורות בעבודת המשכן [רשב"ם, חזקוני]. בניגוד לבכור בהמה, על בכור אדם לא חלה קדושה שאוסרת אותו בהנאה עד שייפדה, אך מטרת הפדיון היא להזכיר שהבכורות ניצלו ממכת בכורות [קאסוטו]. בנוסף, הפדיון מורה שגם בתוך חיי המשפחה והשגרה, על האדם לשאת ייעוד של קדושה, ולהכיר בכך שחייו מוכשרים לקבלת שפע רוחני [העמק דבר, רש"ר הירש].