שמות, פרק י״ג, פסוק י״ח

יציאת מצרים דרשה לא רק שחרור פיזי, אלא גם עיצוב פסיכולוגי ורוחני של אומה חדשה. במקום להוביל את העם במסלול הקצר וההגיוני ביותר לארץ כנען, המקרא מציג תפנית אסטרטגית ואלוקית.

המילה וַיַּסֵּב מלמדת שה' שינה את כיוון תנועתם מן הדרך הישרה והפשוטה לדרך עוקפת ועקומה [רש"י, מזרחי, ביאור יש"ר]. מבחינה גיאוגרפית, פנייה זו לדרום־מזרח נועדה לעקוף את פלשתים שישבו על דרך החוף הצפונית [רשב"ם, קאסוטו]. מבחינה אסטרטגית, המסלול העוקף מנע הגעת מודיעין מוקדם לפרעה, כך שכאשר המצרים ישיגו אותם, לישראל כבר לא תהיה אפשרות לסגת [ספורנו]. מעבר לכך, למסע במדבר הייתה מטרה חינוכית: להרחיק אותם מהשפעת מצרים, לצרף אותם בקשיים, ללמדם אמונה ובטחון דרך אכילת המן, ולהכינם לקבלת התורה בטרם יכנסו לארץ [מלבי"ם, נחל קדומים, שפתי כהן]. גישה נוספת רואה בפועל זה רמז ל"הסיבה", המעיד כי העם לא ברח בבהלה, אלא צעד בנחת ובדעת מיושבת, כבני חורין המסובים לסעודה [העמק דבר, פרדס יוסף].

היעד שאליו הופנו מתואר במילים דֶּרֶךְ הַמִּדְבָּר יַם־סוּף, כלומר הדרך העוברת במדבר ומובילה אל הים [אבן עזרא, חזקוני]. המילה סוּף אינה מציינת את סוף העולם, אלא מתארת אגם או מקווה מים שגדלים בו קנים וצמחיית מים [רש"י, אבן עזרא, שפתי חכמים].

למרות שינוי המסלול שנועד למנוע מלחמה, הכתוב מדגיש כי וַחֲמֻשִׁים עלו בני ישראל. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמשמעות היא חגורי נשק, מזוינים ומאורגנים במבנה צבאי [רמב"ן, אבן עזרא, שד"ל, קאסוטו], ויש המפרטים כי נשאו עמם חמישה סוגי כלי נשק [בעל הטורים, תורה תמימה].
אזכור עובדה זו משרת מספר מטרות: ראשית, להבהיר שישראל יצאו ביד רמה ובגאווה כצבא מסודר, ולא כעבדים נמלטים [אבן עזרא, טור הארוך]. שנית, לספק הסבר מעשי לשאלה מנין היו לישראל כלי נשק במלחמותיהם העתידיות במדבר מול עמלק וסיחון [רש"י, חזקוני]. שלישית, ללמד עיקרון רוחני: למרות שה' עושה נסים, על האדם לפעול בדרך הטבע ולהכין את עצמו כראוי, והישועה תבוא משמים [רבנו בחיי, צאינה וראינה].
עם זאת, עולה פרדוקס: אם היו חמושים, מדוע ה' חשש שישובו למצרים בראותם מלחמה? הפרשנים מסבירים כי למרות הציוד הפיזי, חסר להם האומץ הנפשי וניסיון הקרב לעמוד מול אדוניהם לשעבר [ספורנו, אור החיים, שד"ל]. הסבר נוסף הוא שה' לא רצה שישראל יילחמו בעצמם במצרים, כדי שלא יפגעו במי שאירחו אותם בעבר, ולכן העדיף להילחם עבורם בדרך נס בים [חתם סופר].
פירוש חלופי על דרך הפשט מציע שהמילה נגזרת מלשון מזון, כלומר שיצאו מכלכלים ומצוידים היטב בצידה לדרך [בכור שור, חזקוני].

לצד פירושים אלו, קיימת מסורת מדרשית ענפה הדורשת את המילה מלשון חמישית (1/5). לפי גישה זו, רק החמישית מכלל ישראל יצאו ממצרים, בעוד שארבעת החלקים הנותרים, שלא רצו לצאת, מתו במהלך מכת חושך כדי שהמצרים לא יראו במפלתם [רש"י, רבנו בחיי, קונטרס חיבה יתירה]. ישנם מדרשים המקצינים אף יותר וטוענים שרק אחד מחמישים או אחד מחמש מאות יצאו [פענח רזא, הדר זקנים]. מנגד, גישה מדרשית זו סופגת ביקורת חריפה בטענה שהיא נוגדת את ההיגיון והכתובים; הרי הנס הגדול היה שהמכות פגעו רק במצרים, ואם רוב עצום של עם ישראל הושמד בחושך, הרי שזו לא הייתה גאולה אלא אסון כבד, ולכן יש לדחות פרשנות זו ולהיצמד לפשט של יציאה בכלי נשק [אבן עזרא הקצר].