מעברם של בני ישראל מעבדות לחירות טומן בחובו סכנה של שכחה, שכן טבע האדם הוא לשכוח את בוראו דווקא בעיתות של שגשוג והצלחה. לכן, הציווי על קיום חג הפסח בארץ המובטחת נועד לשמש עוגן תמידי של אמונה וזיכרון, ולהבטיח שגם בחלוף השנים ובתוך השפע החומרי, לא ישכחו את חסדי ה'.
כאשר הכתוב מונה את יושבי הארץ, הוא מזכיר רק חמישה עממים: הַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי. רוב הפרשנים מסכימים כי למרות ציון חמישה עממים בלבד, הכוונה היא לכל שבעת עממי כנען. השם הַכְּנַעֲנִי משמש כאן באופן כפול: גם כשם כללי המאגד תחתיו את כל העממים בני כנען, וגם כשמה הייחודי של משפחה אחת שלא היה לה שם אחר [רש"י, חזקוני, בכור שור]. גישה אחרת מסבירה כי שני העממים החסרים, הפריזי והגרגשי, הושמטו משום שהיו טפלים לאחרים [גור אריה], או משום שהגרגשי בחר לברוח מפני בני ישראל ולא נלחם בהם [טור, שפתי כהן]. מנגד, יש הסבורים כי ההבחנה היא גיאוגרפית וחקלאית: רק נחלתם של חמשת העממים הללו הייתה מובחרת מספיק כדי להיקרא אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ, בניגוד לנחלת שאר העממים שאינה כזו [רמב"ן, רש"ר הירש]. בנוסף, עצם קריאת הארץ על שם כנען, שהיה עבד מקולל, רומזת שאין לעבד זכות קניין אמיתית בנכסי אדונו, ולכן הארץ רק נשמרה בידיו כפיקדון עד שתימסר לישראל [רבנו בחיי].
ההבטחה על הארץ היא זו אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ, שבועה שניתנה בנפרד לכל אחד משלושת האבות: לאברהם בברית בין הבתרים, ליצחק כשנצטווה לגור בארץ, וליעקב בחלום הסולם [רש"י, שפתי חכמים]. תיאור הארץ כאֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ אינו אומר שהאדמה עצמה מפרישה נוזלים אלו, אלא שהיא מצמיחה ומקיימת שפע רב: החלב זב מן העיזים הרועות בה, והדבש זב מן התמרים והתאנים הגדלים בה [רש"י, מזרחי, גור אריה, ברכת אשר].
הציווי וְעָבַדְתָּ אֶת־הָעֲבֹדָה הַזֹּאת מתייחס להקרבת קרבן הפסח [רש"י, רלב"ג]. התליית המצווה בכניסה לארץ נועדה להבטיח שפסח הדורות ימשיך את מתכונת פסח מצרים [תורה תמימה], וכן משום שבני ישראל במדבר לא חויבו בכל פרטי המועדים עד כניסתם לארץ [אבן עזרא, רלב"ג]. מבחינה רעיונית, עבודה זו מהווה ניגוד מוחלט לעבודת הפרך במצרים: במקום עול שעבוד קשה לאדם, ישראל זוכים לעבוד עבודה נעימה לכבוד ה' שגאל אותם [קאסוטו]. חזרה זו על ציווי הפסח נועדה גם להוסיף רובד חינוכי חדש: בעוד שהפרשה הקודמת התמקדה במענה ל"בן הרשע", פרשה זו מכוונת ל"בן שאינו יודע לשאול". הכתוב מלמד שעל ההורה ליזום, לפתוח בדברים מושכים את הלב, ולהעביר את מסורת החירות לדור הבא גם כאשר הבן אינו יודע כיצד להעמיק ולשאול מעצמו [רש"י, מזרחי].