שמות, פרק י״ג, פסוק ה׳

כניסת בני ישראל לארץ המובטחת טומנת בחובה סכנה של שכחת ה' מתוך שפע חומרי, ולכן נקבע חג הפסח כעוגן תמידי של זיכרון. הכתוב מונה את יושבי הארץ, הַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי, כייצוג של כלל עממי כנען ששמרו על הארץ כפיקדון עבור ישראל, או משום שרק נחלתם המובחרת ראויה להיקרא אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ, ארץ המקיימת שפע של חלב עיזים ודבש פירות. קיום ההבטחה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ, שבועה שניתנה בנפרד לכל אחד משלושת האבות, מחייב את העם עם כניסתו לארץ: וְעָבַדְתָּ אֶת־הָעֲבֹדָה הַזֹּאת. עבודה זו של הקרבת קרבן הפסח מהווה ניגוד לעבודת הפרך במצרים, ונועדה לעורר את ההורים להעביר ביוזמתם את מסורת החירות לדור הבא, גם לבן שאינו יודע לשאול מעצמו.