שמות, פרק י״ג, פסוק ג׳

הציווי התמידי זָכוֹר אֶת הַיּוֹם הַזֶּה מחייב כל אדם להזכיר מדי יום ולילה את היציאה מִמִּצְרַיִם, שהייתה כלא סגור של שפל ועבדות, ולחוש כאילו הוא עצמו השתחרר היום לחרות ולעבודת ה'. שחרור זה מִבֵּית עֲבָדִים לא הושג בכוח אנושי אלא כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיא ה' אֶתְכֶם מִזֶּה, בין אם מדובר בעוצמת המכה שהנחית ה' על המצרים, ובין אם בלחץ העז שהפעילו המצרים עצמם כדי לגרש את ישראל. כדי להשריש את התלות המוחלטת בה', הצטווה העם וְלֹא יֵאָכֵל חָמֵץ, שכן החמץ התופח מסמל גאווה, כוחניות ואשליית שליטה אנושית. הניסוח הסביל יֵאָכֵל מרחיב את האיסור גם להנאה מהחמץ, ומטיל על המבוגרים אחריות חינוכית למנוע מילדיהם לאכול ממנו, כאזהרה לדורות שלא יחמיצו ויקלקלו את מעשיהם.