שמות, פרק י״ג, פסוק ב׳

הציווי חל באופן מיידי כבר במדבר, ודורש קַדֶּשׁ־לִ֨י על ידי הכרזה בדיבור, פדיית הבכור או הכנתו לעבודת המזבחות. החובה חלה על כׇל־בְּכ֜וֹר פֶּ֤טֶר כׇּל־רֶ֙חֶם֙, כלומר הזכר הראשון שפותח את הרחם בלידה טבעית, שכן זהותו של בכור האם היא ודאית וגלויה. המצווה נוהגת רק בִּבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל ולא בגויים, ומשווה בין דיני הבכור בָּאָדָ֖ם וּבַבְּהֵמָ֑ה לעניינים שונים כמו תקופת ההמתנה של שלושים יום ומסירתם לכהן בכל מקום. ה' מבהיר כי הבכורות שייכים לו, לִ֖י הֽוּא, משום שהציל אותם במכת בכורות במצרים, ולכן קדושתם קיימת מאליה והציווי להקדישם נועד רק כדי לזכות את האדם במצווה.