שמות, פרק י״ג, פסוק ט״ז

התורה קובעת חותם פיזי יומיומי על גופו של האדם כהצהרת אמונה נצחית בהשגחת ה' ובניסים שעשה לאבותינו. הנחת התפילין מתחילה לְאוֹת עַל יָדְכָה, דווקא על היד החלשה המכוונת כנגד הלב, כדי לשעבד תחילה את התאוות ולזכור שגאולתנו לא הושגה בכוחנו העצמי. לאחר מכן מונחות התפילין וּלְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ, כתכשיט בולט או כסמל המעורר דיבור על הנס, הממוקם בגובה הראש כנגד המוח כדי לקדש גם את השכל והזיכרון. סדר זה מלמד כי על האדם לתקן קודם את מעשיו וליבו, ורק אז את מחשבתו. המצווה מסתכמת בהכרה כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ ה' מִמִּצְרָיִם, המדגישה כי אנו מקדישים את המעשה, הדיבור והמחשבה לה' מתוך הבנה שכל קיומנו תלוי אך ורק בכוחו.