תארו לעצמכם שאתם נוסעים בטיול, ופתאום הכביש הסלול והמוכר נגמר, ומולכם יש רק חולות ושממה ללא שום שביל. זה בדיוק מה שחוו בני ישראל ביום השני ליציאת מצרים. הם יצאו מִסֻּכֹּת, שזהו שם של מקום או המקום שבו הם הקימו לעצמם סוכות. אם בהתחלה היציאה ממצרים הייתה מהירה ופלאית מאוד וללא עייפות, עכשיו המסע הופך לטבעי יותר. התורה משתמשת במילים וַיִּסְעוּ ולאחר מכן וַיַּחֲנוּ, כדי ללמד אותנו שהם הלכו בדרך רגילה, ולכן גם התעייפו והיו צריכים לעצור ולנוח.
הם הגיעו אל מקום שנקרא בְאֵתָם, שנמצא ממש בִּקְצֵה המדבר. איתם הייתה התחנה האחרונה שבה עוד היו אנשים ודרכים מסודרות, וממנה והלאה התחיל אזור שומם לחלוטין. העצירה הזאת במקום הלא מוכר לא הייתה מקרית. קודם כל, מרגע זה בני ישראל היו חייבים שה׳ ינחה אותם וידריך אותם לאן ללכת. בנוסף, העצירה הזו נועדה לבלבל את המצרים ולגרום להם לחשוב שעם ישראל מבולבל והלך לאיבוד. כדי שהעם לא יפחד מהדרך החדשה, ה׳ בעצמו הלך לפניהם, יישר עבורם את השטח וסילק מהדרך כל מיני מכשולים וסכנות. הנכונות של בני ישראל להמשיך לצעוד אל תוך המדבר הלא נודע, הוכיחה לכל העולם עד כמה האמונה שלהם בה׳ הייתה חזקה ועמוקה.