תארו לעצמכם מצב שבו כל האנשים סביבכם עסוקים בלאסוף פרסים ומתנות, ואתם בוחרים לעזוב הכל כדי לעשות מעשה חשוב של חסד. זה בדיוק מה שקרה כשיצאו ממצרים. בזמן שכל בני ישראל היו עסוקים בלאסוף רכוש, כסף וזהב לקראת המסע, משה רבנו בחר לעשות משהו אחר לגמרי. הוא הלך לקיים הבטחה היסטורית וחשובה.
משה לקח את ארונו של יוסף עִמּוֹ. המילה הזו מלמדת אותנו שלמרות שמשה היה המנהיג הגדול של העם, הוא לא ביקש ממישהו אחר לעשות את זה, אלא בחר לקיים את המצווה המיוחדת הזו בעצמו.
אבל למה יוסף נשאר כל כך הרבה שנים במצרים ולא נלקח מיד לארץ ישראל? יוסף ידע שלמשפחה שלו אין את הכוח שהיה לו מול פרעה. בנוסף, הוא רצה להשאיר לבני משפחתו סמל של תקווה. הארון שלו נשאר איתם כדי להזכיר להם תמיד את ההבטחה פָּקֹד יִפְקֹד, כלומר שה' יזכור אותם ויגאל אותם. התזכורת הזו נתנה לעם ישראל המון כוח ואמונה לא להתייאש בשנים הקשות של העבדות.
לפני פטירתו יוסף הַשְׁבֵּעַ הִשְׁבִּיעַ את האחים שלו. הכפילות של המילים מלמדת שיוסף השביע את האחים, והם השביעו את הילדים שלהם, וכך ההבטחה להעלות אותו לארץ ישראל עברה מדור לדור עד ליום המיוחד שבו יצאו ממצרים.
משה גם ידע שעם ישראל עומד לעבור מסע קשה ולחצות את הים. הוא לקח את הארון כדי שהמעשים הטובים והזכויות של יוסף הצדיק ישמרו עליהם בדרך ויעזרו להם, כמו מגן רוחני. ובזכות המעשה המיוחד והמסור הזה של משה, הוא זכה לשכר מדהים. מכיוון שהוא טרח בעצמו לטפל ביוסף, בסוף ימיו זכה משה שה' בכבודו ובעצמו יטפל בו.