רגע היציאה ממצרים אינו מתואר רק כסיום של שנות שעבוד ארוכות, אלא גם כנקודת הפתיחה של העם כיישות מאורגנת הנתונה להנהגת ה'. הפסוק חותם את סיפור מכת בכורות ומהווה חוליה מקשרת בין סיפור הגאולה לבין המצוות לדורות שנובעות ממנה.
הפרשנים עומדים על כך שפסוק זה נראה כחזרה על הנאמר עשרה פסוקים קודם לכן. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהפסוק משמש כגשר לפרשה הבאה. כלומר, בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה שבו יצאו ממצרים, ציווה אותם ה' על מצוות קידוש הבכורות כהכרת הטוב על כך שהציל את בכורי ישראל במכה [אבן עזרא, רשב"ם, רלב"ג, חזקוני, קאסוטו]. גישה נוספת מסבירה את החזרה כהבחנה כרונולוגית: בעוד שבלילה פרעה נתן לישראל רשות לצאת והם הפכו לבני חורין, היציאה הפיזית מגבולות מצרים התרחשה לאור יום [רמב"ן, כלי יקר, הטור הארוך].
סמיכות הפסוק לדיני קורבן הפסח נועדה להדגיש כי עצם קיום המצווה הוא שהביא לגמר היציאה, שכן ללא זכות זו לא היו יכולים להיגאל [אור החיים]. קיום המצוות, ובראשן קורבן הפסח וברית המילה, הביא את ישראל לממש את ייעודם ותכליתם בעולם [העמק דבר]. בניגוד לפסוקים קודמים בהם נאמר ש"צבאות ה'" יצאו מעצמם – כינוי המכוון לגרים ולערב רב שהצטרפו לעם – כאן מודגש כי ה' הוא שהוֹצִיא את בני ישראל עצמם [כלי יקר, העמק דבר].
באשר לביטוי עַל צִבְאֹתָם, הדעות חלוקות כיצד להבינו. יש המפרשים כי הכוונה היא שיצאו יחד עם צבאותיהם, דהיינו הנשים והערב רב שנלוו אליהם [רמב"ן]. לעומת זאת, יש הסבורים כי המשמעות היא שיצאו בצורה מאורגנת, במבנה צבאי ומסודר של קבוצות ומשפחות, ולא כהמון מעורבב ומבולבל [העמק דבר, חזקוני, רש"ר הירש]. מנגד, יש המפרשים את המילה עַל כפשוטה – ה' היה מופקד על צבאותם, והוא הלך לפניהם והנהיג אותם כשר צבא בעמוד הענן והאש [שד"ל].