פסוק זה מתאר את שלב ההמתנה וההכנה של בני ישראל לקראת שחיטת קורבן הפסח במצרים, ומהווה בסיס להלכות מרכזיות לדורות. הפסוק עובר מההוראה האישית לכל משפחה, אל הפעולה הלאומית המשותפת של עם ישראל כולו.
המילים וְהָיָה לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת מתפרשות בשתי דרכים עיקריות. הגישה הפשוטה היא שמירה פיזית של השה בתוך הבית [אבן עזרא, שד"ל]. אולם, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה מבטאת פעולה של ביקור והשגחה אקטיבית, כדי לוודא שהקורבן נקי ממומים הפוסלים אותו [רש"י, הכתב והקבלה]. הפרשנים שואלים מדוע נדרשו בני ישראל להכין את השה עַד אַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם, כלומר להמתין ארבעה ימים שלמים מרגע הלקיחה ועד השחיטה, בעוד שבפסח דורות אין חובה כזו. התשובה המרכזית קושרת זאת למצבם הרוחני של בני ישראל. באותה עת היו ישראל שקועים בעבודה זרה וערומים ממצוות שיזכו אותם בגאולה. ההמתנה נועדה לאפשר להם לקיים שתי מצוות מרכזיות שיזכו אותם בישועה: ברית מילה וקורבן הפסח. בנוסף, מאחר שהטלה היה אלוהי המצרים, קשירתו והחזקתו בבית במשך ארבעה ימים דרשה מישראל להתנתק בגלוי מהעבודה הזרה, תוך הפגנת אומץ אל מול המצרים שראו את אלוהיהם מבוזה לקראת שחיטתו [רש"י, אור החיים, חזקוני].
הציווי וְשָׁחֲטוּ אֹתוֹ כֹּל קְהַל עֲדַת יִשְׂרָאֵל מעורר קושי הגיוני, שהרי לא ייתכן שכל העם ישחט שה אחד יחד. מתוך כך, לומדים הפרשנים את היסוד ההלכתי החשוב לפיו שלוחו של אדם כמותו, כלומר שאדם אחד יכול לשחוט בשם כל החבורה המנויה על הקורבן [רש"י, תורה תמימה]. מעבר לכך, הכפילות במילים קהל, עדה וישראל רומזת לאופן שבו הוקרב הפסח לדורות בבית המקדש בשלוש קבוצות ענק נפרדות [רש"י, מזרחי]. ברמה הרעיונית, הניסוח הציבורי מדגיש את האחדות הלאומית: כל העם פעל יחד באופן פומבי, כך שאיש לא יכול היה להתנער מהמעשה או לטעון בפני המצרים שלא השתתף בשחיטת אלוהיהם [רלב"ג, חזקוני].
המועד המדויק של השחיטה מוגדר במילים בֵּין הָעַרְבָּיִם, מושג שעורר מחלוקת ענפה. גישה אחת מסבירה שהכוונה היא לשעות אחר הצהריים, החל מחצות היום כשהשמש מתחילה לנטות ולרדת לכיוון מערב, ועד שקיעתה. לפי פירוש זה המילה ערב משמעותה החשכה, והזמן הזה נקרא כך משום שהוא נמצא בין שתי תקופות של עריבות, תחילת ירידת השמש בצהריים, ושקיעתה המוחלטת בלילה [רש"י, רמב"ן]. מנגד, גישה אחרת טוענת שמדובר בפרק הזמן הקצר של בין השמשות, כלומר משקיעת השמש ועד רגע היעלמות האור בעננים, זמן של כשעה ושליש [אבן עזרא]. יש מי שמגשר בין הדעות ומסביר שבעוד שבפסח מצרים, שבו כל משפחה שחטה בביתה, הפעולה אכן יכלה להתבצע בזמן הקצר של בין השמשות, הרי שבפסח דורות במקדש לא ניתן היה טכנית לשחוט את כל קורבנות הציבור בזמן כה קצר, ולכן זמן השחיטה הוקדם לשעות אחר הצהריים [שד"ל].