לאחר שנות שעבוד ארוכות וסירוב עיקש לשחרר את בני ישראל, מתחולל מהפך דרמטי ביחסם של המצרים. המעבידים האכזריים הופכים למגרשים מבוהלים, ודוחקים בעבדיהם לעזוב את המדינה מיד מתוך אימת מוות.
המילים וַתֶּחֱזַק מִצְרַיִם מנוסחות בלשון נקבה משום שהן מתייחסות למדינת מצרים כולה [אבן עזרא, ביאור יש"ר]. יש כאן ניגוד אירוני בולט: תחת אשר החזיקו המצרים בעם ישראל עד כה כדי לרדות בו בפרך, כעת הם משתמשים באותו תוקף ובאותו כוח דווקא כדי לגרשם [ביאור יש"ר, קאסוטו]. הלחץ והדחיקה לא נעשו על ידי העם הפשוט בלבד, אלא על ידי אנשי החיל והשלטון שהפעילו כוח פיזי כדי לזרז את היציאה [העמק דבר].
הדרישה לְמַהֵר לְשַׁלְּחָם מִן הָאָרֶץ נבעה מבהלה עצומה. המצרים מיהרו לגרש את ישראל כצבאים בורחים, בעוד בני ישראל מיהרו לנצל את ההזדמנות ולשלול את שלל מצרים [קיצור בעל הטורים]. גירוש זה לא נבע מחזרה בתשובה או מהכרה אמיתית בחירותם של ישראל, אלא מיראת העונש; המצרים לא שחררו אותם לחירות עולמים מתוך הסכמה, אלא רק סילקו אותם מקומית וזמנית, ושחרורם המלא בתודעת המצרים התרחש רק בקריעת ים סוף [העמק דבר]. מבחינה מעשית, פרעה נתן את רשותו לצאת עוד בלילה, אך המוני המצרים הגיעו לאזור מגורי ישראל באור היום, וגירשו אותם בחיפזון כה רב עד שלא הניחו להם להכין צידה לדרך [מלבי"ם]. גישה ייחודית מציעה כי הזירוז הופנה כלפי "הערב רב", מתוך מחשבה מצרית שאם הללו יזדרזו לצאת, בני ישראל יצאו בעקבותיהם מהר עוד יותר [שפתי כהן].
הסיבה לבהלה מוסברת במילים כִּי אָמְרוּ כֻּלָּנוּ מֵתִים. המצרים חשו שהם נמצאים בתהליך מתמשך של מוות [בכור שור, חזקוני], וחששו שאם ימתינו למכה נוספת, ימותו גם אלו שאינם בכורות [בכור שור]. בכך התאמתה אזהרתו הראשונה של משה, שהמשך שיעבוד ישראל יביא עליהם פגיעה של מוות ומגפה [אבן עזרא, חזקוני].
הפרשנים מסבירים כי הפחד המצרי נבע מבלבול עמוק לגבי מכת בכורות. משה גזר שמכת המוות תפגע בבכורות בלבד, אך בפועל ראו המצרים שמתים חמישה או עשרה אנשים בבית אחד, והסיקו שהמכה התרחבה גם לאנשים פשוטים [רש"י, חומש קה"ת]. הסיבה לכך הייתה שהמצרים לא היו מודעים לכך שנשותיהם זנו תחתיהם, ובאותו בית חיו מספר בכורות לאבות ביולוגיים שונים, או שהמכה פגעה גם באב שהיה בכור בעצמו או באדם החשוב בבית [מזרחי, שטיינזלץ, משכיל לדוד]. למרות הפער בין גזרת משה למציאות שראו, המצרים לא טענו שמשה בדאי, שכן הבכורות הידועים אכן מתו. תחת זאת, הם הבינו שקלונם המשפחתי נחשף, או שהעצימו את צעקתם במכוון כדי לעורר את רחמיו של משה אף שבלבם ידעו את האמת על מוצאם [יריעות שלמה, דברי דוד, משכיל לדוד].
מתוך אימת המוות, המצרים העדיפו לוותר על רכושם שהושאל לישראל, ובלבד שיעזבו מיד ולא ימותו עוד אנשים [חזקוני]. התעקשותו של פרעה לאורך הדרך משולה לעבד שנדרש על ידי המלך להביא דג, אך הביא דג מסריח. המלך קנס אותו בשלושה עונשים: לאכול את הדג, לספוג מאה מלקות, ולשלם קנס כספי. העבד ניסה לאכול את הדג, אך לא יכל לסבול את הריח וביקש את המלקות; באמצע המלקות נשבר וביקש לשלם את הקנס. כך יצא שספג את כל שלושת העונשים גם יחד. בדומה לכך, בגלל קשיות עורפו וסירובו להכיר בה', פרעה גם ספג את המכות הקשות, גם נאלץ לשלח את ישראל בעל כורחו, וגם איבד את כל רכוש מצרים [רבנו בחיי, צאינה וראינה].