נקודת המפנה ההיסטורית של יציאת מצרים אינה נותרת כאירוע חד-פעמי, אלא מתבססת כציון דרך נצחי המעצב את זהותו של העם. הציווי האלוהי מעביר את המוקד מ"פסח מצרים", שנעשה מתוך צורך מעשי ומיידי של הצלה, אל "פסח דורות", שנועד לשמש כזיכרון היסטורי [בכור שור, חזקוני, קאסוטו, ביאור יש"ר]. מטרת החג היא לטפח ולהחיות מחדש בכל שנה את היסוד הלאומי של עם ישראל כעם ה' [רש"ר הירש]. בשונה מציוויים שנועדו לזיכרון יומיומי ואישי, זיכרון זה נקבע כאירוע שנתי לדורות [מזרחי, גור אריה], כאשר בשנה הראשונה ליציאת מצרים טרם נהגו איסורי החמץ וחג שבעת הימים כפי שנקבעו לעתיד [שד"ל].
מאחר שעד כה הוזכרו מספר תאריכים שונים בחודש ניסן, מתעורר הצורך להגדיר לאיזה יום בדיוק מתכוונות המילים הַיּוֹם הַזֶּה. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהכוונה ליום החמישה עשר בניסן, הוא יום היציאה עצמו [רש"י, אבן עזרא הקצר, ברטנורא]. עם זאת, יש המזהים יום זה עם הארבעה עשר בניסן, יום הקרבת הפסח, או עם הלילה המחבר בין שני התאריכים [מלבי"ם, רש"ר הירש].
הביטוי וְחַגֹּתֶם אֹתוֹ חַג אינו מכוון רק לחגיגה של שמחה, אלא מבטא ציווי מעשי להבאת קורבן שלמים, המכונה קורבן חגיגה [תורה תמימה, רלב"ג, מלבי"ם]. עיקר החובה להבאת קורבן זה חלה ביום הראשון של החג, בעוד שאר הימים משמשים כימי תשלומים למקרה שהקורבן לא הובא במועדו [מלבי"ם]. מפסוק זה אף נלמדת ההלכה המתירה להביא את קורבנות השלמים ולסמוך עליהם בחג עצמו [תורה תמימה]. מבחינה דקדוקית, המילה תְּחָגֻּהוּ מנוקדת בחטף קמץ באות ח' ובדגש באות ג', והיא נגזרת מהשורש ח.ג.ג [רשב"ם, מנחת שי]. יש המפרשים את המילה כביטוי של סיום וחותם – כשם שקורבן הפסח נאכל בסוף הסעודה, כך לא מביאים קורבן חגיגה נוסף לאחר יום זה [העמק דבר].
התורה בוחרת להשתמש בכפילות לשונית: לְדֹרֹתֵיכֶם יחד עם חֻקַּת עוֹלָם, והפרשנים עומדים על הצורך בשני הביטויים. הפרשנים מסכימים כי המילה "לדורותיכם" לבדה עשויה להתפרש כמיעוט של שני דורות בלבד, ולכן נדרשה התוספת "חוקת עולם" כדי להבהיר שמדובר בציווי נצחי [רש"י]. מנגד, אילו נכתב רק "חוקת עולם", ניתן היה לטעות ולחשוב שהחובה מוטלת רק על הדור שיצא ממצרים לחגוג את היום בכל שנות חייהם, ולכן נוספה המילה "לדורותיכם" כדי להעביר את החובה לדורות הבאים [תורה תמימה, שפתי חכמים, משכיל לדוד].
לכפילות זו ניתנו משמעויות רעיוניות נוספות: היא נועדה להבטיח שהחג יהיה חביב ומשמעותי עבור הדורות הבאים כאילו הם עצמם נצטוו עליו במצרים [ברטנורא]. כמו כן, ההדגשה על "חוקת עולם" מלמדת שחובת הזיכרון שרירה וקיימת גם בזמנים של גלות ושעבוד, ולא רק בימי חירות [אור החיים], והיא מוודאת שהחג לא יתבטל עם הכניסה לארץ ישראל או בגלל ההבדלים ההלכתיים שבין פסח מצרים לפסח דורות [פרדס יוסף]. עם זאת, ישנה דעה המציינת כי היעדר המילים "בכל מושבותיכם" מרמז שקיום המצווה במלואה תלוי בישיבה בארץ ישראל [אבן עזרא].