ימי החג נפתחים ונחתמים בהתכנסות ציבורית ובהפסקה מעבודה, תוך קביעת הבדל מהותי בין שבת ליום טוב. בעוד שבשבת נאסרת כל עשייה, ימים אלו מוקדשים לשמחה ולעבודת ה', תוך היתר ייחודי להכנת מזון. היום הראשון מציין את יציאת מצרים, והשביעי את טביעת פרעה בים [אבן עזרא].
הצירוף מִקְרָא־קֹדֶשׁ אינו שם תואר אלא שם דבר, המציין אירוע של קריאה והתכנסות קדושה [רש"י, מזרחי, גור אריה, דברי דוד]. משמעותו היא קריאה לאסיפת העם כדי לחגוג ולשמוע את דבר ה' [שד"ל, ביאור יש"ר]. קדושה זו באה לידי ביטוי מעשי על ידי האדם, המצווה לכבד את היום במאכל, במשתה ובלבוש נקי [רש"י, מזרחי, העמק דבר, תורה תמימה, הירש, נתינה לגר]. מעבר לכך, ישנה דרישה פנימית לטהרה, המזהירה את העם לאכול את מזונם בימי הרגל בטהרה, ובכך להתעלות למדרגת קדושה [הכתב והקבלה].
התורה נוקטת בלשון לֹא־יֵעָשֶׂה בבניין נפעל, כדי להורות על איסור מוחלט של עשיית המלאכה, לא רק על ידי האדם עצמו אלא גם על ידי אחרים [הכתב והקבלה, תורה תמימה, מלבי"ם, קאסוטו]. סביב זהותם של אותם "אחרים" קיימת מחלוקת. יש המפרשים שהכוונה היא לבניו ובנותיו הקטנים של האדם [ריב"א, רא"ש, הדר זקנים]. מנגד, גישה רחבה יותר מתייחסת לעשיית מלאכה על ידי גוי עבור ישראל. בעוד שיש הסבורים כי איסור אמירה לגוי ביום טוב הוא מדאורייתא [מזרחי, פרדס יוסף], רוב הפרשנים מסכימים כי איסור זה הוא מדרבנן בלבד, והפסוק משמש כאסמכתא לכך שלא יצווה האדם על גוי לעשות את מלאכתו, אף שמותר לגוי לעשות מלאכה עבור עצמו [רמב"ן, ריב"א, רא"ש, הדר זקנים, דברי דוד, מלבי"ם].
בניגוד לשבת וליום הכיפורים, התורה מתירה ביום טוב מלאכות המשנות את החומר לצורך הכנת מזון, כגון שחיטה, בישול ואפייה [אבן עזרא, רשב"ם, רלב"ג, ביאור יש"ר, ביאור שטיינזלץ]. ההיתר המבוטא במילים לְכׇל־נֶפֶשׁ מוגבל לדברים השווים ומוכרים לכל אדם, ומוציא מכלל זה צרכי מותרות של מפונקים, כגון עישון או רחיצת כל הגוף במים חמים [תורה תמימה, הירש]. המילה "נפש" מרחיבה את ההיתר ומאפשרת להכין מזון גם עבור בהמות, שכן מזונותיהן מוטלים על האדם [רש"י, מזרחי, גור אריה, שפתי חכמים, פענח רזא]. באשר להכנת מזון עבור גויים, הפרשנים מסכימים כי הדבר אסור, אך חלוקים מהיכן נלמד האיסור: יש הלומדים זאת מהמילה אַךְ [ריב"א, חזקוני, פענח רזא], ויש הלומדים זאת מהמילה לָכֶם [רש"י, רמב"ן, ברטנורא].
המילים הוּא לְבַדּוֹ באות למעט ולהגביל את היתר המלאכה. ההיתר חל אך ורק על האוכל עצמו או על מכשירי אוכל נפש (כלי עזר והכנות) שלא היה ניתן להכינם לפני החג. אולם, מכשירים ופעולות שהיה אפשר להכין מערב יום טוב, אסור לעשותם בחג [רש"י, מזרחי, תורה תמימה, גור אריה, שפתי חכמים, ברטנורא]. בנוסף, המילה לָכֶם מדגישה שההיתר הוא לצרכי האדם בלבד ולא לצרכי גבוה, ולכן אין לאפות ביום טוב לחמים המיועדים לקרבנות המזבח [הכתב והקבלה, תורה תמימה, מלבי"ם], וכן אין לטרוח ולהכין מזון עבור כלבים המשוטטים ויכולים למצוא את מזונם בעצמם [תורה תמימה, חזקוני].