רגע לפני יציאת מצרים, משה מתרגם את ציוויי ה' המפורטים להוראות ביצוע מעשיות ומיידיות עבור העם. פסוק זה מהווה נקודת מעבר מהתכנון האלוהי אל הפעולה האנושית, לקראת שחיטת קורבן הפסח.
הפסוק פותח בכך שמשה פונה אל זקני ישראל. מאחר שבציווי המקורי הורה ה' למשה לדבר אל "כל עדת ישראל", הפרשנים דנים מדוע משה קרא דווקא לזקנים. גישה אחת במדרש [רבי יאשיה] קובעת כי משה אכן דיבר אל כלל העם, אך קרא לזקנים כדי לחלוק להם כבוד, או כדי להסמיכם כבית דין [העמק דבר, מלבי"ם, צפנת פענח]. מנגד, גישה אחרת [רבי יונתן] סבורה שמשה דיבר רק עם הזקנים, והם אלו שהעבירו את ההוראות לכל משפחה ומשפחה [אבן עזרא, חומש קה"ת]. העברת המסר דרך הזקנים נדרשה משום שבני ישראל עדיין לא היו מורגלים בקיום מצוות, והיה צורך שהמנהיגים יסבירו להם את הדברים בנחת [אור החיים]. מעבר לכך, שחיטת צאן – שהיה נחשב לאלוהות מצרית – הייתה פעולה מסוכנת ופרובוקטיבית שעלולה הייתה לעורר את זעם המצרים. לכן, משה דרש מהזקנים ומראשי העם לשמש דוגמה אישית, להתחיל ראשונים במצווה בגלוי, ובכך לנסוך אומץ בלב העם כולו [אברבנאל, אלשיך].
הפרשנים מסכימים כי הכתוב בפסוק זה מקצר מאוד. אף שמשה אינו מזכיר כאן את איסור החמץ, אכילת המצה והמרור, או את התאריכים המדויקים, ברור שהוא לימד את בני ישראל את כל פרטי ההלכות שנאמרו לו קודם לכן [רמב"ן, טור הארוך, ביאור יש"ר, קאסוטו]. ייתכן שמשה התמקד כרגע רק בהוראות הנוגעות לקורבן עצמו, משום שבאותה שעה של לחץ וחיפזון, אלו היו ההוראות המעשיות והדחופות ביותר [חומש קה"ת].
במוקד דברי משה עומדת ההוראה הכפולה: משכו וקחו. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהכפילות נועדה להבחין בין בעלי העדרים לאלו שאינם: מי שיש לו צאן משלו ימשוך ממנו, ומי שאין לו יקנה מן השוק [רש"י, מזרחי, רלב"ג]. מבחינה הלכתית, המילה מרמזת לפעולת ה"משיכה", שהיא דרך הקניין התקפה לבהמה דקה [תורה תמימה, מלבי"ם]. פירוש מעשי אחר מציע שהמילה משכו משמעותה פשוט ללכת, שכן בני ישראל נדרשו להרחיק לכת עד ארץ גושן כדי להביא את הצאן, שהרי רעיית צאן הייתה תועבה בעיני המצרים [רמב"ן].
ברובד הרוחני והרעיוני, המדרש מעניק למילה זו משמעות עמוקה של ניתוק: "משכו ידיכם מעבודה זרה". בני ישראל נדרשו למשוך את עצמם מן העבודה הזרה של מצרים, שסגדו לטלה, ולהידבק במצוות ה'. לקיחת הצאן והפיכתו לקורבן היוותה הצהרה פומבית של התנתקות מאלילי מצרים [תורה תמימה, אלשיך, פרדס יוסף].
ההוראה לקחת צאן למשפחותיכם מקבילה לציווי המוקדם לקחת "שה לבית אבות", כלומר, ייעוד של שה אחד לכל משפחה ומשפחה [רשב"ם, רש"י, גור אריה].
הפסוק נחתם בציווי ושחטו הפסח. מבחינה דקדוקית, המילה ושחטו היא בלשון ציווי בבניין קל, והאות שי"ן מנוקדת בפתח (במקום בחיריק) בגלל אות הגרון חי"ת שאחריה [אבן עזרא]. השימוש בה"א הידיעה במילה הפסח מעיד כי בני ישראל כבר הכירו את המושג מתוך ההסברים המפורטים שמשה מסר להם קודם לכן [רש"ר הירש, ביאור יש"ר]. בנוסף, הניסוח מדגיש דרישה הלכתית מהותית: השחיטה חייבת להיעשות בכוונה טהורה ומפורשת לשם קורבן הפסח, ואם נשחטה לשם ייעוד אחר – הקורבן פסול [רלב"ג, תורה תמימה].
מעניין לציין שדווקא במעמד זה, משה מוסיף פרטים מעשיים שלא נזכרו במפורש בדיבור האלוהי הקודם, כגון השימוש באגודת אזוב, טבילת הדם בכלי (סף), והאזהרה החמורה שלא לצאת מפתח הבית עד הבוקר. ההסתגרות בבתים נדרשה משום שמרגע שניתנת רשות ל"משחית" לפגוע – במקרה זה, מכת בכורות המתרחשת בלילה – הכוח המשחית אינו מבחין בין צדיק לרשע, ולכן ההגנה היחידה היא הישארות בתוך הבית המסומן בדם המצווה [רמב"ן, אברבנאל].