ההנחיות לבחירת קרבן הפסח אינן רק רשימה של דרישות הלכתיות, אלא הצהרה תיאולוגית עמוקה שהפכה פעולה פולחנית לסמל של מסירות נפש לאומית והתרסה פומבית נגד האלילות המצרית. הכתוב מגדיר במדויק את התכונות הפיזיות והגיל הנדרשים מהקרבן, תוך שילוב בין דיני הקרבנות למשמעות ההיסטורית של יציאת מצרים.
הכתוב פותח בדרישה להביא שֶׂה, מונח המציין פרט יחיד מתוך עדר הצאן, ובכך שולל הבאת עגל [בכור שור, תורה תמימה]. מאחר שהמילה "שה" יכולה לעיתים לכלול גם נקבות, התורה מוסיפה את המילה זָכָר כדי להבהיר שהקרבן חייב להיות זכר בלבד, תוך פסילת נקבות וכן בעלי חיים שמינם אינו ברור, כגון טומטום ואנדרוגינוס [פרדס יוסף, רלב"ג, תורה תמימה].
על הקרבן להיות תָמִים, כלומר שלם וללא כל מום גופני [רש"י, שטיינזלץ]. שלמות זו קפדנית ביותר, והיא פוסלת אפילו פגמים קלים בעיניים, שהיו מותרים להקרבה על פי דיני בני נח שנהגו עד לאותו שלב [תורה תמימה].
באשר לגיל הקרבן, עליו להיות בֶּן שָׁנָה. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהכוונה לבעל חיים הנמצא בתוך שנתו הראשונה לחייו, כאשר השנה מחושבת מיום היוולדו ולא לפי שנת לוח השנה הרגילה [רש"י, מלבי"ם, תורה תמימה]. יש הסבורים כי בעל החיים כשר להקרבה כבר בתוך שלושים הימים הראשונים לחייו [העמק דבר]. מנגד, ישנה דעה המבחינה מבחינה לשונית בין "בן שנתו" ל"בן שנה", וטוענת כי הביטוי כאן דורש שבעל החיים כבר השלים שנת חיים מלאה [אבן עזרא].
המילים יִהְיֶה לָכֶם נושאות משמעות הלכתית רציפה: הן מלמדות שהקרבן חייב לשמור על שלמותו, להיות תמים ובן שנה, לא רק ברגע השחיטה אלא בכל שלבי הקרבת הקרבן, כולל קבלת הדם וזריקתו [העמק דבר, תורה תמימה]. כמו כן, ביטוי זה קובע שחוקים אלו תקפים גם לפסח דורות [מלבי"ם].
התורה מרחיבה ומאפשרת בחירה: מִן הַכְּבָשִׂים וּמִן הָעִזִּים. אף על פי שהמילה "שה" כוללת בתוכה באופן טבעי את שני המינים, הכתוב מפרט כדי להדגיש שניתן להביא מזה או מזה [רש"י, שד"ל]. המילה תִּקָּחוּ באה ללמד שאפילו לאדם שיש ברשותו כבשים, שמורה הזכות המלאה לבחור מיוזמתו דווקא בעזים [אור החיים].
מעבר להלכות המעשיות, לבחירה בבעל חיים זה ישנה משמעות היסטורית ורוחנית עצומה. המצרים היו בקיאים בחכמת המזלות וסגדו למזל טלה, הנמצא בשיא כוחו בחודש ניסן. הציווי לקחת דווקא בעל חיים מובחר, זכר ושלם, כזה שהמצרים היו מחשיבים כראוי ביותר לאלוהיהם, ולשחוט אותו, נועד להשפיל את אלוהי מצרים ולהוכיח שהגאולה באה מכוח עליון של ה' ולא מהשפעת המזלות [טור הארוך, פענח רזא]. פעולה זו נועדה גם למנוע מהמצרים לטעון שבני ישראל זלזלו באלוהיהם על ידי הקרבת בעל חיים פגום, והוכיחה את חוסר הפחד של ישראל מהאלילות המצרית לאחר שקשרו את הקרבן במשך ארבעה ימים לעיני המצרים [חזקוני, צאינה וראינה].
הפרשנים מציעים רבדים נוספים לבחירה הספציפית בכבש או בעז. מבחינה אסטרולוגית, שחיטת העז מתקשרת למכת בכורות שהתרחשה בחצות הלילה, זמן עלייתו של מזל גדי, ואילו הכבש מתקשר ליציאה ממצרים בבוקר, זמן עלייתו של מזל טלה [חתם סופר]. בנוסף, הבאת עז נועדה להוות תיקון רוחני ולעשות שלום על מכירת יוסף, שבה שחטו האחים שעיר עזים כדי להטעות את אביהם [שפתי כהן]. בסופו של דבר, הקרבן התמים שימש כתמורה לחייהם של בכורות ישראל, ודמו סימל את הקדשת חייהם של בני ישראל לעבודת ה', עד כדי נכונות מלאה למסירות נפש [קאסוטו].