רגע היציאה ממצרים לא הקיף רק את בני ישראל לבדם, אלא סחף עמו קבוצות נוספות. המוקד המרכזי בפסוק הוא הופעתו של העֵרֶב רַב. רוב הפרשנים מסכימים כי מדובר בתערובת גדולה של אנשים נוכרים שאינם מבני ישראל. מבחינה לשונית, יש המציעים כי הביטוי עֵרֶב רַב אינו שתי מילים נפרדות אלא מילה אחת כפולה, הדומה במשמעותה למילה "אספסוף" ומציינת המון מעורב [שד"ל, ביאור יש"ר, קאסוטו].
זהותם של אנשים אלו שנויה במחלוקת. הגישה המרכזית רואה בהם המון מצרי שהחליט להצטרף לישראל [אבן עזרא, רש"י, מזרחי, משכיל לדוד]. היו אלו אנשים שביקשו לנצל את ההזדמנות של התרופפות הגבולות וביטול החוקים במצרים [ביאור שטיינזלץ], או כאלה שביקשו לחזות מקרוב בנסים [רלב"ג]. גישה חברתית שונה גורסת כי לא מדובר בזרים מוחלטים, אלא במשפחות מעורבות של מצריים וישראלים שבאו בקשרי נישואין עוד לפני היציאה [שד"ל]. מנגד, יש המזהים את הקבוצה הזו כשבטים נוודים, שנהגו לנוע במדבר עם עדריהם ופשוט חברו למסע [ביאור יש"ר]. מסורת ייחודית מצביעה על כך שהיו אלה דווקא חרטומי מצרים והמכשפים הגדולים, שראו את הנסים, הכירו בגדולת ה' וביקשו להתגייר [הכתב והקבלה, שפתי כהן].
הצטרפותם של זרים אלו מעוררת תמיהה, והפרשנים מציעים מספר טעמים להסכמתו של משה לקבלם. טעם אחד הוא הרצון שיחזו בנפלאות ה' ויספרו את כבודו בעמים [שפתי כהן]. רובד עמוק יותר רואה בהם מעין חומת מגן רוחנית; בדומה לקליפה השומרת על הפרי, העֵרֶב רַב שימשו כקליפה חיצונית שספגה את הפורענויות והמכות במדבר, ובכך הגנו על בני ישראל, שהם בחינת הפרי הפנימי והטהור [שפתי כהן]. עם זאת, למרות התלהבותם הראשונית להצטרף לעם ה', הם טרם הגיעו לבשלות רוחנית. חוסר בגרות זה הוביל אותם בהמשך הדרך לשוב להרגליהם הישנים ולגרום לסבל רב לעם ישראל, בניגוד לישראל עצמם שהנסים הובילו אותם לענווה ומסירות [חומש קה"ת].
הפסוק נחתם בציון הצֹאן וּבָקָר הרב שיצא עמם. הקדמת אזכור האנשים לרכוש אינה מקרית, אלא משקפת את סדר החשיבות הראוי [רלב"ג, שד"ל]. באשר לבעלות על מקנה כבד זה, נחלקו הדעות. יש הסבורים כי הרכוש היה שייך לבני ישראל עצמם, שניצלו את שעת המכות וקנו בהמות רבות ממצרים במחיר זול [העמק דבר, שד"ל, קאסוטו]. לעומתם, פרשנים אחרים קובעים כי המקנה העצום היה רכושו הבלעדי של העֵרֶב רַב, שעלו עם כל קניינם כדי לגור בתוך עם ישראל [ספורנו, ביאור יש"ר, ביאור שטיינזלץ].