איסור החמץ בחג החירות חורג מהגבלה תזונתית בלבד, ומהווה מחסום מקיף המשנה את המרחב הפיזי של הבית ואת ההגדרות המשפטיות של בעלות ושליטה. התורה דורשת ניתוק מוחלט מכל סממן של החמצה, כחלק מגיבוש הזהות של העם היוצא ממצרים.
הביטוי שִׁבְעַת יָמִים מנוסח בצורת סמיכות המחברת את המספר אל הימים [ריב"א]. אף על פי שהפסוק מציין תקופה של שבעה ימים, הרי שהשבתת השאור וביעורו בפועל חייבים להתבצע עוד לפני תחילת החג, כדי להבטיח שכל שבעת הימים יהיו נקיים לחלוטין מכל איסור [חזקוני].
התורה משתמשת במונחים מדויקים כדי להגדיר את האיסור. שְׂאֹר הוא החלק המוחמץ ביותר בבצק, כעין שמרים או מחמצת חזקה, שאינו נאכל בפני עצמו אך משמש כחומר מתסיס כדי לגרום לעיסות אחרות להחמיץ ולתפוח [אבן עזרא, שפתי חכמים, שטיינזלץ]. בהמשך הפסוק מופיעה המילה מַחְמֶצֶת, המרחיבה את האיסור ומתייחסת לכל מאכל שהחמיץ, או אפילו לתערובת שאין בה חמץ טהור אך יש בה טעם ניכר של חמץ [אבן עזרא, רש"ר הירש].
הפרשנים עומדים על השאלה מדוע התורה מפרטת עונש חמור על אכילת שאור, לאחר שכבר קבעה עונש דומה על אכילת חמץ. ההסבר לכך הוא שאילו התורה הייתה אוסרת רק חמץ, היינו חושבים שהאיסור נובע מכך שהוא ראוי לאכילת אדם, ולכן שאור שאינו ראוי לאכילה יהיה מותר. מנגד, אילו נאסר רק שאור, היינו מניחים שהסיבה היא כוחו החזק להחמיץ עיסות אחרות, ולכן חמץ רגיל יהיה פטור. לפיכך, התורה מציינת את שניהם כדי ללמד שעל שניהם חל עונש הכרת [רש"י, בכור שור, שפתי חכמים].
הציווי לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם מגדיר את הגבולות הפיזיים והמשפטיים של האיסור, והפרשנים דנים ביחס שבין המונח "בתים" למונח "גבול" המופיע במקומות אחרים.
הגישה המרכזית [רש"י, מזרחי, דברי דוד] מסבירה כי ההשוואה בין הבית לגבול באה ללמד עיקרון משפטי של בעלות: כשם שביתו של אדם נמצא תחת שליטתו המלאה, כך האיסור חל רק על שאור שנמצא תחת אחריותו המשפטית של האדם. לימוד זה מוציא מכלל איסור חמץ של גוי שנמצא בתוך רשותו של יהודי, בתנאי שהיהודי לא קיבל עליו אחריות משפטית (שמירה או פיצוי במקרה של אובדן).
לעומת זאת, ישנה גישה חולקת [רמב"ן] הטוענת כי אין הבדל מהותי בין בית לגבול, שכן שניהם נחשבים לרשותו של האדם. לפי גישה זו, ההיתר להחזיק חמץ של גוי נלמד ממילה אחרת בפסוקים ("לְךָ" – החמץ שלך אסור, אך חמץ של גויים או של הקדש מותר). המילה "בבתיכם", לפי פרשנות זו, באה ללמד קולא אחרת: יהודי אינו עובר על איסור מהתורה אם הפקיד את החמץ שלו בתוך בית של גוי, משום שהתורה אסרה על הימצאות החמץ רק כאשר הוא גם בבעלות היהודי וגם נמצא בתוך רשותו [רמב"ן, רלב"ג]. פרשנים אחרים מגשרים בין הגישות ומרחיבים בהגדרות המדויקות של רשות ואחריות ממונית [העמק דבר, גור אריה].
בנוסף, המילה "ימצא" משמשת מקור רמז למנהג בדיקת חמץ לאור הנר, שכן מצינו בפסוקים אחרים במקרא שהפועל "חיפוש" (הנעשה בנרות) מוביל ל"מציאה" [תורה תמימה].
המילה כִּי (מפני ש...) משמשת כנתינת טעם לחומרה הגדולה של איסור השהיית החמץ. התורה דורשת לבער את החמץ מן הבתים ולדאוג שלא יימצא בהם כלל, מפני שהעונש על אכילתו הוא כה חמור. החובה להשבית את החמץ, ולא רק לבטל אותו בלב, משמשת כ"סייג" (גדר הגנה) שנועד להרחיק את האדם מן המכשול, שמא מתוך הרגל של כל השנה יבוא בטעות לאכול ממנו [הכתב והקבלה, העמק דבר, תיבת גמא].
הפסוק נחתם בהדגשה שהעונש חל באופן שווה בַּגֵּר וּבְאֶזְרַח הָאָרֶץ. המונח "גר" מתייחס לגר צדק שהצטרף לעם ישראל, ונגזר מהשורש ג.ר.ר המעיד על אדם שמתגורר ונודד ממקום למקום. לעומתו, ה"אזרח" הוא תושב קבוע ושורשי, ששמו נגזר מלשון זריחה, שכן הוא גלוי ומפורסם במקומו כשמש הזורחת [אבן עזרא, ביאור יש"ר].
מכיוון שניסי יציאת מצרים נעשו במקור עבור בני ישראל ההיסטוריים, היה מקום לחשוב שגרים יהיו פטורים מאיסור אכילת חמץ ומהעונש עליו. לכן התורה מדגישה במפורש את הכללתם באיסור [רש"י, אבן עזרא]. הכללה מוחלטת זו של הגר באיסור אכילת חמץ בולטת במיוחד על רקע ההלכה הנוגעת לקרבן הפסח עצמו, שממנו הגר מנוע מלאכול כל עוד לא מל את עצמו [קאסוטו].