שמות, פרק י״ב, פסוק י״ט

במשך שִׁבְעַת יָמִים התורה דורשת התנתקות מוחלטת מחמץ, שיש לבערו עוד טרם תחילת החג. האיסור חל הן על שְׂאֹר, שהוא חומר מתסיס חזק כשמרים, והן על מַחְמֶצֶת, שהיא כל מאכל שהחמיץ, ותכליתו להבהיר שעל שניהם חל עונש חמור. הדרישה שהחמץ לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם מתייחסת לחמץ שנמצא בבעלותו ובאחריותו המשפטית של האדם, והרחקתו הפיזית משמשת כגדר הגנה מפני אכילה בטעות מתוך הרגל, כִּי העונש על כך הוא וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעֲדַת יִשְׂרָאֵל. עונש זה חל באופן שווה בַּגֵּר וּבְאֶזְרַח הָאָרֶץ, כדי ללמד שגם אדם שהצטרף לעם ישראל מחויב באיסור לחלוטין בדיוק כמו התושב השורשי, אף על פי שלא חווה באופן היסטורי את יציאת מצרים.