רגע השיא של יציאת מצרים טומן בחובו סגירת מעגל היסטורית. לאחר שהמצרים שעבדו והרגו את ישראל, שאותם מכנה ה' בנו בכורו, ה' משיב להם מידה כנגד מידה ומכה את בכוריהם, כחלק מרצף מכות המקביל לטקטיקה של צבא המטיל מצור על עיר [רבנו בחיי].
המכה מתרחשת בַּחֲצִי הַלַּיְלָה. חצות הלילה מוגדר כזמן של רצון וחסד שבו נעשים נסים לצדיקים [קיצור בעל הטורים, תורה תמימה]. ואכן, בדיוק באותה השעה שבה היו ישראל עסוקים באכילת קורבן הפסח [ספורנו, רשב"ם], הפכה שעת החסד למידת הדין הקשה עבור הרשעים [פני דוד]. המכה ניחתה על כל מצרים ברגע אחד משותף [אלשיך], ומעוצמת התגלות השכינה הלילה החל להאיר כיום [פרדס יוסף]. עם זאת, נשמותיהם של המוכים המשיכו לפרפר עד הבוקר, כדי שישראל יראו בבירור את מפלת שונאיהם [ריב"א, חזקוני].
הפסוק מדגיש כי וַה' בעצמו הכה אותם. תוספת האות וי"ו במילה "וה'" מלמדת כי ההכאה נעשתה על ידי ה' ובית דינו של מעלה. הכלל הוא שכאשר ה' מעניק חסד הוא פועל לבדו, אך כאשר הוא מביא ייסורים ומוות הוא נמלך בבית דינו [רש"י, רא"ש]. ה' בעצמו לקח את נפשותיהם, בעוד שבית הדין והפמליה של מעלה טיפלו בטפלים להם [גור אריה]. התערבות אלוהית ישירה וגלויה זו שוללת כל ניסיון לטעון שמדובר במגפה טבעית גרידא או במבצע צבאי חשאי של משה ואנשיו [שד"ל].
הגזרה הקיפה את כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם. המילה "בארץ" באה ללמד שהמכה לא הוגבלה רק לאזרחי מצרים, אלא פגעה בכל בכור ששהה באותו הלילה בגבולות מצרים, אפילו אם היה בן לאומה אחרת [רש"י, מזרחי].
הפגיעה החלה מהמעמד העליון ביותר, מִבְּכֹר פַּרְעֹה. הפרשנים חושפים פרט מרתק: פרעה עצמו היה בכור. אף על פי כן, הוא היה הבכור היחיד שנותר בחיים ולא מת במכה זו, וזאת כדי שה' יוכל להראות את כוחו העצום ולהעניש אותו מאוחר יותר בטביעה בים סוף [רש"י, מזרחי, גור אריה]. לכן, התואר הַיֹּשֵׁב עַל כִּסְאוֹ אינו מתייחס לפרעה, אלא לבנו הבכור והמכובד, שהיה ראוי ועתיד לרשת את כס המלכות אילו נותר בחיים [רשב"ם, רלב"ג, ביאור יש"ר, שטיינזלץ], שכן במצרים רק בכורות הוקדשו למלוכה [מלבי"ם].
מהקצה העליון של החברה, המכה הגיעה עד לתחתיתה – עַד בְּכוֹר הַשְּׁבִי. מדובר בשבויים מבוזים שביום עבדו עבודת פרך בטחינה בריחיים, ובלילה ננעלו בתוך בור תת־קרקעי ששימש כבית סוהר, הוא בֵּית הַבּוֹר [אבן עזרא, רלב"ג, חומת אנך]. הגישה המרכזית בקרב הפרשנים לשאלה מדוע נענשו שבויים זרים שלא שעבדו את ישראל, היא שאותם שבויים שמחו לאידם של ישראל, וכן כדי למנוע מצב שבו יישארו בחיים ויתהדרו בכך שאלוהיהם הצילו אותם [רש"י, יריעות שלמה, מלבי"ם]. גישה אחרת מסבירה שהמכה הייתה כוח אלוהי עצום שעבר בארץ, וכל מי שנחשף אליו נפגע ממילא, שכן אפילו בור עמוק אינו יכול לחצוץ בפני השכינה [העמק דבר]. דעה נוספת קושרת את עונשם בבור לכך שהם היו צאצאי אלו שהשליכו את יוסף לבור [שפתי כהן].
לבסוף, המכה פגעה גם בבעלי החיים – וְכֹל בְּכוֹר בְּהֵמָה. המצרים סגדו לחיות והשתמשו בהן לכישוף, והשמדתן נועדה להוכיח את אפסותן המוחלטת של אלילויות מצרים [מלבי"ם, שפתי כהן].