פעולת נתינת הדם על פתח הבית מסמלת מעבר עמוק מעבדות לחירות רוחנית. באמצעות לקיחת דם הקורבן ומריחתו על גבולות הבית, הפגינו בני ישראל את התנתקותם מאלילי מצרים ואת כניסתם תחת השגחתו והגנתו של ה'. הבית החומרי הופך בנקודה זו למוקד של גאולה, ומסגרת הפתח משמשת כמגן רוחני.
הציווי וְלָקְחוּ מִן הַדָּם אינו רק תיאור פעולה טכנית, אלא מצווה העומדת בפני עצמה: קבלת הדם הניגר מן השחיטה באופן אקטיבי, ולא איסופו מן הקרקע [רש"י, מזרחי, גור אריה]. הפרשנים מסכימים כי קבלה זו נעשתה לתוך כלי קיבול, כגון סף או אגן [רש"י, רלב"ג, לבוש האורה, תורה תמימה], אם כי ישנה דעה שלפיה הדם נקווה אל תוך גומה שנחפרה במפתן הדלת עצמו [מלבי"ם].
הפסוק מפרט את המקומות המדויקים על מסגרת הפתח שבהם יש לתת את הדם:
הַמְּזוּזֹת הן העמודים הזקופים הניצבים משני צדי הפתח [רש"י, שד"ל]. מקור המילה מוסבר מלשון תנועה (ז.ו.ז), שכן הדלת נעה וסובבת עליהן, או משום שמזיזים אותן כאשר מבקשים להכניס חפצים גדולים לבית [ביאור יש"ר, בכור שור]. מן המילה ברבים נלמד גם כלל הלכתי, לפיו אפילו פתח שיש לו רק מזוזה (עמוד) אחת, חייב במצוות מזוזה [תורה תמימה].
הַמַּשְׁקוֹף הוא הקורה העליונה של הפתח. הפרשנים חלוקים באשר למקור המילה: גישה אחת מסבירה שהמילה נגזרת מלשון חבטה והכאה, שכן הדלת שוקפת ונוקשת על הקורה העליונה בעת סגירתה [רש"י, ביאור יש"ר, בכור שור]. הגישה השנייה קושרת את המילה לשורש ש.ק.ף, מלשון הבטה מלמעלה למטה, בדומה לחלון הנשקף מגובה הבית [אבן עזרא, רשב"ם]. מבחינה רעיונית, המזוזות והמשקוף מייצגים את מהותו של הבית: המזוזות מסמלות את ההגנה החברתית וההפרדה מן החוץ, והמשקוף מסמל את ההגנה הפיזית של הגג מפני פגעי הטבע. נתינת הדם עליהם מצהירה כי ההגנה האמיתית אינה נובעת מקירות הבית, אלא מאת ה' [רש"ר הירש].
סדר נתינת הדם מעורר דיון מעניין בקרב הפרשנים. בפסוק זה מורה ה' לתת את הדם קודם על המזוזות ואחר כך על המשקוף. אולם, כאשר משה מעביר את הציווי לעם (בפסוק כ"ב), הוא הופך את הסדר ומקדים את המשקוף למזוזות.
מבחינה מעשית, משה שינה את הסדר כדי למנוע טעות: אילו היו נותנים את הדם קודם על המשקוף העליון, הדם היה נוזל כלפי מטה, והעם עלול היה לחשוב שאין צורך למרוח דם גם על המזוזות. לכן הורה להם משה להתחיל דווקא מלמעלה ולרדת למטה, כדי להבטיח שימרחו את הדם על כל חלקי הפתח [ריב"א, ברטנורא].
מבחינה רעיונית, המשקוף העליון מסמל את ה' המשקיף ממעל, ואילו המזוזות התומכות מלמטה מסמלות את זכות האבות והאימהות. ה', החולק כבוד לצדיקים, הקדים בציוויו את המזוזות; ואילו משה, מתוך ענווה וכבוד כלפי מעלה, הקדים בדבריו את המשקוף [כלי יקר].
מחלוקת מרכזית נוספת עוסקת בשאלה היכן בדיוק נמרח הדם, וכלפי מי כוון האות:
מצד אחד, הגישה הפנימית גורסת כי הדם ניתן על צדו הפנימי של הפתח, בסתר. לפי גישה זו, שחיטת השה – שהיה אלוהי מצרים – נעשתה בהצנע כדי לא לעורר את זעמם של המצרים פן יסקלו את בני ישראל. הדם נועד להיות אות עבור בני ישראל עצמם, וסימן למלאך המשחית שיפסח על הבית [אבן עזרא, תורה תמימה, ברכת אשר].
מנגד, הגישה החיצונית קובעת כי הדם נמרח על צדו החיצוני של הפתח, לעיני כל. מטרת הפעולה הייתה פומבית והפגנתית: לפרסם את ביזוי אלילי מצרים ולהראות שהמצרים חסרי אונים אל מול ה'. פעולה אמיצה זו של התנתקות פומבית מעבודה זרה היא שהיוותה את הזכות שבזכותה ניצלו בני ישראל [רלב"ג, חזקוני, בכור שור, קאסוטו].
לבסוף, המילים עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר יֹאכְלוּ אֹתוֹ בָּהֶם באות ללמד שנתינת הדם נעשית דווקא בבתים הראויים למגורי אדם, ומוציאות מכלל זה מבנים כגון רפתות ואסמים [רש"י, שפתי חכמים]. עם זאת, מצוות נתינת הדם חלה גם על בתים שבהם בני ישראל רק ישנו באותו הלילה, גם אם לא אכלו בהם את הקורבן [מזרחי, מלבי"ם]. בנוסף, הפסוק מתיר למספר משפחות או לחבורות שונות להתחלק ולאכול את קורבן הפסח בשני בתים נפרדים, ובלבד שלא יעברו מבית לבית באמצע הסעודה [תורה תמימה, ביאור שטיינזלץ].