מצות קרבן הפסח מהווה כוח מאחד עבור העם, הקושר את היחידים לזיכרון היסטורי משותף ולפעולה רוחנית קולקטיבית. הצירוף כׇּל־עֲדַ֥ת יִשְׂרָאֵ֖ל בא להדגיש חובה מוחלטת וגורפת: כל מי שחייב במצוות מחויב להשתתף בעשיית הקרבן, ללא יוצא מן הכלל [אבן עזרא, אבן עזרא הקצר, קאסוטו]. חובה זו כה מהותית, עד שזוהי אחת משתי מצוות העשה היחידות בתורה שהעובר עליהן חייב עונש כרת. החומרה היתרה נובעת מכך שזכירת יציאת מצרים היא יסוד האמונה, ואין פעולה המזכירה זאת יותר מאשר אכילת הפסח [אבן עזרא].
מעבר לחובת היחיד, הניסוח הקולקטיבי מלמד על אופן הקרבת הקרבן. למרות שהעם מחולק לקבוצות ולבתים, עליהם להתאחד לעדה אחת המקריבה יחד, מתוך שותפות גורל וייעוד [רש"ר הירש]. משום כך, אין להקריב את הפסח בערי שדה נפרדות או בבמות פרטיות, אלא רק בהתאספות של כלל ישראל יחדיו [העמק דבר]. בנוסף, מיקום הפסוק בא להבחין בין מעמד הישראלים לבין עבדים ותושבים, שאמנם רשאים לאכול מן הקרבן, אך אינם יכולים לעשותו בעצמם, בניגוד לגר שנימול המצטרף לעדה [שד"ל].
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים רואה בפסוק זה מקור להבחנה הלכתית חשובה בין פסח מצרים ההיסטורי לבין פסח דורות הנחגג בכל שנה. במצרים, הקרבן נאכל במסגרת משפחתית מצומצמת בלבד, שכן נאסר על בני ישראל לצאת מבתיהם [רש"י, שד"ל, ברכת אשר]. כדי שלא נטעה לחשוב שגם לדורות חובה להתאגד רק לפי משפחות, בא הפסוק ומחדש כי הקרבן יכול לבוא בערבוביא, כלומר שקבוצה המורכבת מאנשים ממשפחות שונות לחלוטין יכולה להתאגד יחד לשם הקרבת הקרבן ואכילתו [רש"י, שפתי חכמים, חזקוני, מלבי"ם, תורה תמימה]. שינוי זה נועד להתאים למציאות החיים בארץ ישראל, שבה העם מפוזר ומשפחות אינן תמיד יכולות להתקבץ יחד [ברטנורא].
לאור הבחנה זו, מתעורר קושי מדוע המשנה המסכמת את ההבדלים בין פסח מצרים לפסח דורות אינה מזכירה את המעבר מהתאגדות משפחתית להתאגדות מעורבת [הכתב והקבלה, תורה תמימה]. התשובה לכך היא שהמשנה בחרה למנות אך ורק הבדלים הלכתיים הקשורים לפעולות בגוף הקרבן עצמו, כגון אכילתו בחיפזון או משיחתו באזוב, אך לא מנתה הבדלים הקשורים להרכב האנושי של חבורת האוכלים [דברי דוד].