מסירת האמונה והמסורת מדור לדור מפגישה בהכרח בין עולמם של ההורים לבין תהיותיהם של הבנים. הכתוב צופה פני עתיד ומתאר שיח העתיד להתקיים סביב טקסי הפסח, שיח החושף מתחים חינוכיים ותיאולוגיים עמוקים, ומטיל על האב את החובה להזכיר לבניו את מאורעות הלילה הגורלי של היציאה ממצרים [קאסוטו].
השאלה מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם מבקשת לברר לשם מה נועד הפולחן והמעשים המורכבים הללו [שטיינזלץ]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא ששאלה זו נובעת מכך שעבודת הפסח משונה וחריגה מכל שאר החגים והקרבנות. בניגוד לקרבנות הציבור הרגילים, הפסח אינו מוקרב ביום של מקרא קודש, זמן הקרבתו שונה, והוא דורש קרבן נפרד לכל משפחה במקום קרבן אחד לכלל ישראל [ספורנו]. בנוסף, בעוד ששאר החגים קשורים לעונות השנה החקלאיות, כמו קציר השעורים או אסיפת הפירות, לעבודה זו בי"ד בניסן אין הקשר טבעי ברור [חזקוני]. קושי נוסף עולה מכך שקרבן זה אינו בא לשם כפרה או ריצוי כדרך שאר הקרבנות. אם מטרתו היא רק להודות על נס היציאה ממצרים, הרי שלא מצינו מצווה לעשות מעשה פיזי לדורות רק כזכר לנס, ועל כן הבן תוהה מהי התכלית הפנימית של עבודה זו [העמק דבר]. מבחינה תחבירית, הטעם (הטפחא) המופיע על המילה הַזֹּאת, מלמד שיש לקרוא את הפסוק כאילו נכתב: "מה לכם העבודה הזאת" [ביאור יש"ר].
ניסוח השאלה שופך אור על זהותם ואופיים של השואלים. המילה יֹאמְרוּ אינה מביעה תנאי אלא ודאות, כלומר, דבר זה עתיד להתרחש בוודאות [תורה תמימה]. השימוש בלשון רבים, בְּנֵיכֶם, מרמז לדור עתידי של בנים סוררים שיקומו וינסו להרוס וללעוג לעבודה זו [כלי יקר]. זוהי קריאת תיגר של דור המנוכר לאלוהים, אשר בוחן פעולות רק על פי התועלת החומרית והמוחשית שלהן [רש"ר הירש]. בנים אלו אינם מסוגלים להבין כיצד אכילה יכולה להיחשב כעבודת ה', ורואים בה פעולה גופנית שנועדה להנאה בלבד [פרדס יוסף].
במסורת חז"ל ובהגדה של פסח, פסוק זה מיוחס ל"בן הרשע". הפרשנים מצביעים על כמה רמזים בפסוק המצדיקים תואר זה: ראשית, הבן אומר לָכֶם ובכך מוציא את עצמו מן הכלל [תורה תמימה]. שנית, בניגוד לבן החכם השואל "אשר ציווה ה' אלוהינו", בן זה משמיט את שם השם ופורק מעליו עול מלכות שמים. שלישית, התורה משתמשת בפועל יֹאמְרוּ ולא "ישאל" – הבן אינו תלמיד הצמא לדעת המבקש תשובה, אלא אדם שקבע את עמדתו מראש ורק קובע עובדה מתוך התרסה ולעג [ברכת אשר]. הסבר נוסף למילה לָכֶם הוא שהבן טוען כי מכת בכורות פגעה רק בבכורות המצרים, ולכן רק הבכורות בישראל היו זקוקים להצלה והם אלו שצריכים להקריב את הפסח. על כך התשובה היא שכלל ישראל קרויים "בני בכורי", ולכן סכנת המשחית ריחפה על כולם, וכולם מחויבים בעבודה זו [חתם סופר].
חז"ל דרשו שבאותה שעה נתבשרו ישראל בשורה טובה שיראו בנים, אך גם בשורה רעה שעתידה תורה להשתכח מישראל [תורה תמימה]. השכחה נלמדת מכך שהתורה כבר ציוותה על האב לספר לבנו את סיפור יציאת מצרים גם אם אינו שואל. העובדה שהבן שואל כעת, מוכיחה שהוא שכח לחלוטין את מה שאביו לימד אותו בשנה שעברה [חתם סופר].
למרות שהפסוק העוקב ("ואמרתם זבח פסח הוא") נראה כתשובה לשאלה זו, הפרשנים מסבירים מדוע ההגדה בוחרת לענות לבן הרשע דווקא באמצעות פסוק אחר ("בעבור זה עשה ה' לי"). מכיוון שהבן הוא רשע המכיר את המצוות ורק מבקש ללעוג להן, תשובה עניינית המסבירה את מהות הקרבן לא תספק אותו. לכן, אין משיבים לו ישירות על שאלתו, אלא עונים לו בתשובה קשה המקהה את שיניו: אילו היה במצרים, הוא לא היה משתתף בעבודת הפסח, ומכיוון שההצלה מהמגפה הייתה תלויה בעבודה זו בלבד, הוא לא היה נגאל אלא מת יחד עם המצרים [תורה תמימה, כלי יקר].