חתימה חגיגית וכוללת לדיני חג הפסח, המסכמת את שני צדי המטבע: האיסור המוחלט על החמץ והחובה לאכול מצה [קאסוטו]. לאחר שהתורה פירטה את העונשים בפסוקים הקודמים, היא חותמת את הנושא באזהרה ישירה וברורה [אבן עזרא].
המילה מַחְמֶצֶת משמשת כשם עצם מופשט המציין כל דבר המכיל שאור [רש"י, ביאור שטיינזלץ]. הוספת המילה כׇּל נועדה להרחיב את האיסור מעבר לחמץ טהור וגמור, ולכלול בו גם תערובות שיש בהן אפילו כמות מועטת של חמץ, כדוגמת משקאות שכר או רטבים מותססים [רש"י, תורה תמימה]. מבחינה לשונית, אילו נכתב רק "מחמצת", האיסור היה חל רק על החמץ עצמו. התוספת "כל" פועלת בדומה להוראת מלך לגרש "כל רופא" מעירו, הוראה הכוללת גם את מי שיש לו ידע רפואי מועט בלבד ולא רק רופאים מומחים [הכתב והקבלה, רלב"ג]. עם זאת, הפרשנים מסכימים כי ישנו הבדל ברמת הענישה: בעוד שעל אכילת חמץ גמור חל עונש כרת חמור, אכילת תערובת חמץ מהווה איסור תורה, אך אינה גוררת עונש זה [רמב"ן, העמק דבר, תורה תמימה].
הציווי בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם תֹּאכְלוּ מַצּוֹת אינו בגדר רשות אלא חובה מוחלטת [אבן עזרא]. המילים בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם באות לנתק את התלות בין מצוות אכילת המצה לבין קורבן הפסח. המצווה נוהגת בכל מקום, גם מחוץ לארץ ישראל שבה אין מקריבים את הקורבן, ובכל זמן, אף כשבית המקדש אינו קיים [רשב"ם, רלב"ג, חזקוני, ביאור יש"ר].
בנוסף, מילים אלו מגדירות את סוג המצה שבה יוצאים ידי חובה. המצה חייבת להיות כזו הראויה להיאכל בכל מושב ובכל מקום. דרישה זו מוציאה מכלל אפשרות שימוש בלחמי קודש המוגבלים לאכילה בירושלים בלבד, כגון חלות תודה, לחם הפנים וביכורים [רש"י, רלב"ג, מלבי"ם]. המונח תֹּאכְלוּ מַצּוֹת מרבה וכולל בתוכו גם מצות העשויות מסולת נקייה, וכן מצות של תרומה וחלה הנאכלות על ידי כוהנים. אולם, מכיוון שמקומות אחרים בתורה דורשים שהמצה תהיה "לחם עוני", נפסלות מצות עשירות כגון בצק מבושל, עוגות ספוג או דברי מאפה שנילושו בשמן ודבש [תורה תמימה, מלבי"ם].