ההנחיה להכריז על מהותו של קורבן הפסח אינה מהווה רק תשובה לשאלת הבנים בדורות הבאים, אלא היא מצוות עשה בפני עצמה המחייבת כל אדם להביע בפה את סיפור יציאת מצרים ואת טעמי המצווה [תורה תמימה]. האמירה וַאֲמַרְתֶּם מוצגת כקביעה מוחלטת המופנית אל העם פנימה. מול דור שעלול לשקוע בחומריות ולזלזל במצוות, התשובה אינה ויכוח ישיר עם הבן הרשע, אלא הפגנה של אמונה חיה, נלהבת ובלתי מתפשרת של קיום המצווה, המשמשת דוגמה אישית רבת עוצמה [העמק דבר, רש"ר הירש].
בביאור המילה פֶּסַח, נחלקו המפרשים לשתי גישות עיקריות: הגישה האחת מסבירה את המילה מלשון חמלה ורחמים, שכן ה' חס על בכורי ישראל [אבן עזרא, טור, נתינה לגר]. הגישה השנייה מפרשת את המילה כפשוטה, מלשון דילוג וקפיצה, שכן המשחית עבר ודילג מעל בתי העברים [רשב"ם, אבן עזרא, טור].
קורבן זה מוקרב ביום שלפני מכת בכורות, אף שהנס שעליו הוא מרמז עתיד להתרחש רק בחצות הלילה, משום שאין מקריבים קורבנות בלילה. כל יחיד ויחיד נדרש להקריב את הקורבן בעצמו, שכן ההצלה לא הייתה רק נס כללי של הציבור, אלא נס אישי שנעשה לכל אחד ואחד [ספורנו]. יתרה מכך, אף שמכת בכורות כוונה רק לבכורי מצרים, כל עם ישראל נקרא "בני בכורי", ולכן גזירת המוות ריחפה באופן פוטנציאלי על העם כולו. מסיבה זו, כל העם כולו – ולא רק הבכורות – מחויב להקריב את הקורבן כאות תודה על כך שה' חס עליהם [חתם סופר]. מתוך המילים זֶבַח פֶּסַח הוּא לומדים גם הלכה מרכזית בהלכות קורבנות, ולפיה קורבן הפסח חייב להישחט ולהיעשות אך ורק לשם ייעודו המקורי, ואם נשחט לשם קורבן אחר – הוא נפסל [תורה תמימה].
הכתוב ממשיך ומתאר את פעולת ה' בְּנׇגְפּוֹ – כלומר, כאשר הכה את המצרים [חזקוני, ביאור שטיינזלץ, קאסוטו]. הפירוט בפסוק מחולק לשני שלבים: אֲשֶׁר פָּסַח מתייחס לאירוע ההיסטורי החד-פעמי של דילוג על הבתים באותו הלילה, בעוד שהמילים וְאֶת בָּתֵּינוּ הִצִּיל מתייחסות להצלה הכללית מעבדות לחירות, שהיא נס נצחי המשפיע על כל הדורות הבאים [ביאור יש"ר]. בנוסף, ההצלה של "בתינו" מלמדת על כוחה של זכות הצדיקים; קורבן הפסח שהקריבו זקני הדור ושמירת המצוות שלהם, הם שהגנו והצילו גם את הרשעים שבאותו הדור [העמק דבר].
למשמע הדברים, תגובת העם היא וַיִּקֹּד הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲווּ. קידה והשתחוויה אלו מבטאות קבלה של המצווה מתוך שמחה והסכמה לציית להוראות [בכור שור, חזקוני, ביאור שטיינזלץ], וכן הבעת תודה עמוקה לה' ולשליחיו על נסי ההצלה ועל הבשורות הטובות ששמעו זה עתה [אבן עזרא, רלב"ג, קאסוטו, תורה תמימה].
הפרשנים מדייקים בשינוי הלשוני שבין המילה וַיִּקֹּד בלשון יחיד, לבין וַיִּשְׁתַּחֲווּ בלשון רבים. העם הודה על שלוש בשורות שונות: בשורת הגאולה הקרובה, ההבטחה על הכניסה לארץ ישראל, וההבטחה שיהיו להם בנים וצאצאים. הקידה בלשון יחיד מכוונת להודאה על הגאולה המיידית השייכת לאותו הדור שניצב שם, בעוד שההשתחוויה בלשון רבים מכוונת לשתי הבשורות העתידיות – ירושת הארץ והולדת הבנים – השייכות לדורות הבאים שעתידים לקום [רש"י, שפתי חכמים, יריעות שלמה, משכיל לדוד].