ציון הזמן של ארבע מאות ושלושים שנה מציב בפני הלומד חידה כרונולוגית והיסטורית מורכבת. שהותם בפועל של בני ישראל במצרים לא ארכה זמן כה רב, שכן חישוב שנות חייהם של קהת שירד למצרים, עמרם בנו ומשה רבנו, יוצר חפיפה שאינה מגיעה למספר השנים הנקוב. פער זה הוביל את הפרשנים להציע מגוון גישות להבנת מניין השנים ומשמעות תקופת הגלות.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמניין אינו מתחיל עם הירידה הפיזית למצרים, אלא מתפרס על פני כל תקופת נדודי האבות מחוץ לארצם. תקופה זו מורכבת משני שלבים: ארבע מאות השנים מתחילות עם לידתו של יצחק, אז התקיימה לראשונה ההבטחה לאברהם "כי גר יהיה זרעך". שלושים השנים שקדמו לכך נמנות מהרגע שבו נגזרה הגזירה במעמד "ברית בין הבתרים" [רש"י, רמב"ן, ספורנו].
קושי שעולה מחישוב זה הוא שאברהם היה בן שבעים וחמש בצאתו מחרן לארץ כנען, ואילו ברית בין הבתרים, שבה נגזרה הגזירה, מתוארת לאחר מכן. כדי ליישב זאת, מסבירים הפרשנים כי אברהם היה בן שבעים בעת הברית, לאחר מכן חזר לחרן לחמש שנים, ויצא משם שוב בגיל שבעים וחמש [רמב"ן, ספורנו, רשב"ם, בכור שור]. דעה אחרת גורסת כי אין צורך להקדים את הברית, אלא ששלושים השנים נמנות מיום שיצא אברהם מאור כשדים עם אביו לישב בחרן, שכן גם שם היו בבחינת גרים [אבן עזרא]. קושי זה בחישוב השנים היה כה מהותי, עד שהזקנים שתרגמו את התורה עבור תלמי המלך שינו את נוסח הפסוק וכתבו "אשר ישבו במצרים ובשאר ארצות", כדי למנוע פתח לטעות או לביקורת על אמינות הכתוב [רש"י, מזרחי, תורה תמימה].
לאור ההבנה שהישיבה לא הייתה רק במצרים, הפרשנים מדקדקים בלשון הפסוק. הכפילות בביטוי וּמוֹשַׁב לעומת אֲשֶׁר יָשְׁבוּ מלמדת כי המילה אינה מציינת רק את משך הזמן, אלא את צורת הישיבה ואת מעמדם כגרים נטולי נחלה, מעמד שהחל עוד בימי האבות [רש"ר הירש]. הסבר נוסף הוא שהמושג וּמוֹשַׁב מבטא המתנה וציפייה ארוכה לקראת התכלית של ירושת הארץ. רק הדור האחרון הגיע לנקודת הזמן המקווה, ולכן ההמתנה כולה נקראת על שמם [הכתב והקבלה, העמק דבר]. עצם האזכור של המילים בְּמִצְרָיִם בלבד, נובע מכך שארץ זו הייתה תכלית הגזירה ועיקר השעבוד, ולכן כל תקופת הגרות של האבות מתייחסת אליה, כאילו דרו שם מתחילה [גור אריה].
מנגד, ישנה גישה פרשנית שונה המפרידה בין ארבע מאות השנים לשלושים השנים הנוספות, ומפרשת את הפסוק כפשוטו. לפי גישה זו, הגזירה המקורית לאברהם עמדה על ארבע מאות שנה בלבד. שלושים השנים הנוספות לא היו חלק מהתכנית המקורית, אלא עונש ותוספת גלות בשל חטאיהם של ישראל במצרים, שביטלו את ברית המילה ועבדו עבודה זרה. שום הבטחה אינה מגינה מפני חטא, והגלות הייתה עלולה להתארך אף יותר, אלא שה' שמע את זעקתם מתוך העבודה הקשה וגאלם [רמב"ן, הטור הארוך, תולדות יצחק, ביאור יש"ר].
גישה מדרשית נוספת מסבירה כיצד הושלמו השנים באופן מעשי. בפועל שהו בני ישראל במצרים מאתיים ועשר שנים, אך מאחר שהמצרים לא אפשרו להם לנוח והעבידו אותם עבודת פרך גם ביום וגם בלילה, שעות הלילה הצטרפו למניין שנות השעבוד והשלימו את החשבון החסר [הדר זקנים, הכתב והקבלה, חנוכת התורה].
מעבר לחישובים, המספרים מבטאים רעיון היסטורי ותיאולוגי. יש שרואים במספר זה ביטוי טיפולוגי המקובל במזרח הקדום לציון תקופה ארוכה מאוד [קאסוטו]. אחרים מציינים כי ריבוי ה"קצים" שנגזרו בגאולת מצרים נועד ללמד את הדורות הבאים כי גם אם גאולה אחת מתעכבת, יש לקוות לקץ הבא, וכי ה' פועל על פי חשבונות מדויקים [רבנו חננאל]. יציאתם של ישראל התרחשה ברגע המדויק שנקבע, שכן ישיבה ממושכת ולו ברגע נוסף אחד הייתה גורמת להם להחמיץ רוחנית ולשקוע בטומאת מצרים ללא כל אפשרות להיגאל לעולם [צרור המור].