יצא לכם פעם לנסות לפתור חידה בחשבון שהתשובה שלה ממש מפתיעה? כשקוראים על הזמן שבו בני ישראל היו במצרים, מגלים חידה כזו בדיוק. התורה מספרת שזמן הישיבה שלהם היה שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה. אבל אם נחשב את שנות החיים של האנשים שירדו למצרים, כמו סבא של משה רבנו, נגלה שהם היו שם הרבה פחות זמן! אז איך מגיעים למספר כל כך גדול?
התשובה היא שהשעון לא התחיל לתקתק רק כשיעקב ובניו ירדו למצרים. הספירה הארוכה הזו התחילה הרבה קודם, עוד בימי האבות. ה' הבטיח לאברהם אבינו שהילדים שלו יהיו גרים, כלומר יחיו בארץ שהיא לא שלהם. מאותו רגע שבו ה' הבטיח את ההבטחה הזו, ומאז שיצחק נולד, התחילו לספור את השנים. כל הזמן שבו אברהם, יצחק ויעקב נדדו ממקום למקום בלי שתהיה להם נחלה משלהם, נחשב כחלק מאותה תקופה ארוכה. המילה בְּמִצְרָיִם מופיעה כאן כי מצרים הייתה התחנה המרכזית והאחרונה של אותה נדידה. כשהגיע הרגע המדויק שבו הסתיימו השנים הללו, ה' הוציא את בני ישראל מיד. הוא לא חיכה אפילו רגע אחד נוסף, כדי שהם לא ישארו שם יותר מדי וישכחו מי הם, וכך הם יכלו לצאת לחופשי בדיוק בזמן.