המעבר מחיי עבדות לחיי חירות מתחיל בקבלת השליטה על הזמן. הפסוק מציג את המצווה הלאומית הראשונה שניתנה לעם ישראל רגעים ספורים לפני היציאה ממצרים, והיא קביעת לוח השנה. דרך מצווה זו, הונחו היסודות לאופן שבו האומה תתפוס את חוויית הזמן, הזיכרון ההיסטורי והשגחת ה' בעולם [רמב"ן, טור הארוך]. הציווי נמסר למשה ולאהרון, כנציגיהם של כלל ישראל לדורותיהם [רמב"ן, תורה תמימה].
המילה הַחֹדֶשׁ נגזרת ממושג ההתחדשות. בניגוד לשמש שמהלכה נראה קבוע ואחיד, הירח הולך ומתמעט, נעלם, ואז מתחדש שוב. תופעה זו נבחרה להיות הבסיס למניין הזמן הישראלי [אבן עזרא, רלב"ג, מלבי"ם].
הביטוי הַחֹדֶשׁ הַזֶּה מורה על הצבעה והמחשה. הפרשנים מסבירים כי משה רבנו התקשה להבין מהו השיעור המדויק ומהי הצורה של מולד הירח שבהם ניתן להכריז על תחילתו של חודש חדש. לפיכך, ה' הראה לו באצבעו את הלבנה כשהיא מתחדשת ואמר לו: "כזה ראה וקדש" [רש"י, כלי יקר, מזרחי, חזקוני]. מכיוון שאת הירח ניתן לראות רק בחשכה, הנבואה הזו נאמרה למשה סמוך לשקיעת החמה ועם תחילת הלילה [רש"י, גור אריה, ברכת אשר].
המילה לָכֶם טומנת בחובה משמעויות רבות. ראשית, היא מצביעה על כך שסמכות קידוש החודש אינה מסורה לכל אדם, אלא לבית דין מומחים בלבד [רמב"ן, רבנו בחיי, תורה תמימה]. בעוד שהפשטות של הפסוק רומזת שקידוש החודש תלוי אך ורק בראייה בעין של הירח, ישנה גישה מרכזית הטוענת כי עיקר קביעת לוח השנה מבוסס על חישובים אסטרונומיים ומתמטיים מדויקים (סוד העיבור) שעברו במסורת מסיני. הראייה בעין נועדה רק כדי לאשר ולפרסם את החישוב, שהרי במהלך ארבעים שנות הנדודים במדבר היו בני ישראל מכוסים בענני הכבוד ולא יכלו לראות את השמש והירח, ובכל זאת קבעו מועדים על פי החשבון [רבנו חננאל, רבנו בחיי, אבן עזרא].
בנוסף, המילה לָכֶם מסמלת את המעבר לחירות. בימי השיעבוד במצרים, הזמן של בני ישראל לא היה שייך להם אלא לאדוניהם. כעת, ה' מעניק להם את הזמן במתנה, כדי שיעשו בו כרצונם וכדי שיקבעו בעצמם את מועדיהם [ספורנו]. הדבר גם מייחד את ישראל משאר האומות; בעוד שאומות העולם מונות את שנותיהן לפי מהלך השמש, ישראל מונים לפי הלבנה, סמל להתחדשות תמידית ולגאולה עתידית [רבנו בחיי, חזקוני, כלי יקר].
ההכרזה כי חודש ניסן יהיה רֹאשׁ חֳדָשִׁים וכן רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם מעוררת שאלה יסודית שנידונה בהרחבה בקרב הפרשנים: הרי על פי המסורת העולם נברא בחודש תשרי, ותשרי נותר ראש השנה לענייני חקלאות, שמיטה, יובל ודין. אם כן, כיצד ניסן הופך לראשון?
הפרשנים מסבירים כי התורה מייצרת כאן מערכת זמנים כפולה. תשרי הוא תחילתה של השנה הטבעית והאוניברסלית. לעומתו, ניסן נקבע כראשון למניין החודשים באופן בלעדי לישראל, כדי לשמש זיכרון תמידי לנס יציאת מצרים. כשם שמניין ימי השבוע (ראשון, שני, שלישי) מכוון תמיד לקראת יום השבת וזוכר את מעשה בראשית, כך מניין החודשים (החודש הראשון, החודש השני) מכוון תמיד לניסן, ומזכיר בכל עת את נס הגאולה [רמב"ן, כלי יקר, טור הארוך, רבנו בחיי].
מסיבה זו, אין בתורה שמות פרטיים לחודשים, אלא רק מספור. השמות המוכרים לנו כיום – ניסן, אייר, סיוון וכו' – הם שמות בבליים שהביאו עמם גולי בבל בימי בית שני. אימוץ השמות הללו נועד להזכיר את הגאולה השנייה, כשם שהמספור המקורי נועד להזכיר את הגאולה הראשונה ממצרים [רמב"ן, רבנו בחיי, חזקוני, מלבי"ם].
חלק מהמפרשים מצביעים על הבדל בין המילים "ראש" ו"ראשון". רֹאשׁ חֳדָשִׁים מלמד שניסן הוא המובחר והחשוב שבהם, בעוד רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם מתייחס לסדר המספרי שלו בלוח השנה [אור החיים, העמק דבר, מלבי"ם].
לבחירה דווקא בחודש ניסן ישנה גם משמעות תיאולוגית עמוקה. המצרים הקדמונים עבדו למזל טלה, הנמצא בשיא כוחו בחודש האביב. קביעת חודש זה כראש החודשים, יחד עם הציווי לשחוט טלה לקרבן הפסח, נועדו לעקור את האמונה המצרית בכוחות הטבע ובמזלות, ולהוכיח כי ה' שולט במערכות השמיים [כלי יקר, צרור המור]. חודש תשרי מייצג את הטבע ואת בריאת העולם, ואילו חודש ניסן מייצג את הנס, את ההשגחה העליונה ואת לידתה של אומה שקיומה עומד מעל לחוקי הטבע הסטנדרטיים [העמק דבר, חומש קה"ת].
לבסוף, הביטוי לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה מצביע על הצורך לסנכרן בין מחזור הירח למחזור השמש. התורה דורשת שחג הפסח יחול תמיד בעונת האביב. מכיוון ששנת הלבנה קצרה משנת החמה בכאחד עשר ימים, עלול חודש ניסן לנדוד לאחור ולחול בחורף. לכן, הפסוק רומז לחובת בית הדין לעבר את השנה (להוסיף חודש נוסף) מדי כמה שנים, כדי להבטיח שהחודש הראשון יישאר תמיד חודש האביב, ובכך תישמר ההרמוניה בין מחזור הטבע לעונות השנה לבין לוח המועדים הישראלי [אבן עזרא, רלב"ג, תורה תמימה, מלבי"ם].