הכנתו של קורבן הפסח אינה רק הוראה קולינרית, אלא הצהרה עמוקה של אמונה, חירות והתרסה פומבית, המהווה מצווה לכל הדורות ולא רק ליציאת מצרים [רמב"ן, תורה תמימה]. התורה שוללת דרכי הכנה מסוימות ומחייבת דרך אחת בלבד, תוך שהיא מרחיקה את ישראל ממנהגי עבודה זרה של הגויים, שנהגו לבשל את קורבנותיהם או לאכול את איבריהם חיים [אם למקרא, קאסוטו].
האזהרה הפותחת היא אַל־תֹּאכְלוּ מִמֶּנּוּ נָא. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה נָא מתארת בשר שהתחיל להירתות באש אך צלייתו מועטת, והוא חצי־חי ואינו מבושל כל צורכו [רש"י, אבן עזרא, רלב"ג, שד"ל]. עם זאת, יש המפרשים מילה זו כבשר חי לחלוטין [אבן עזרא, בכור שור, נתינה לגר]. האיסור חל אפילו על אכילת מקצת מן הבשר [העמק דבר], והוא נועד למנוע אכילה מתוך פחד ובהלה, שמא ימהרו לאכול את הבשר מיד כשיתחמם מעט מאימת המצרים [בכור שור].
התורה ממשיכה ואוסרת צורת הכנה נוספת: וּבָשֵׁל מְבֻשָּׁל בַּמָּיִם. המילה בָּשֵׁל אינה פועל אלא שם תואר, בדומה למילים "כבד" או "זקן" [אבן עזרא, שד"ל, רלב"ג]. הפרשנים מסבירים כי אכילת בשר מבושל היא דרכם של פשוטי העם המבקשים למלא את בטנם, בעוד שצלייה היא מאכל של מלכים ושרים, וראוי לעם היוצא לחירות לנהוג בגינוני מלכות [ברכת אשר]. הסיבה שהתורה מדגישה את המילה בַּמָּיִם היא שבלשון המקרא המונח "בישול" יכול לתאר גם צלייה באש, ולכן היה צורך להבהיר שהאיסור מתייחס ספציפית לבישול בנוזלים [אבן עזרא, מלבי"ם, גור אריה]. יתרה מכך, הכפילות הלשונית וּבָשֵׁל מְבֻשָּׁל באה ללמד שהאיסור אינו מוגבל למים בלבד, אלא מקיף את כל סוגי המשקים והנוזלים [רש"י, הכתב והקבלה, מזרחי], ואף אוסר בישול של הבשר בתוך סיר ללא מים כלל, רק על ידי הנוזלים והשומן הניגרים מן הבשר עצמו [דברי דוד, מלבי"ם]. כמו כן, נאסר לבשל את הבשר לאחר שקודם לכן נצלה, או לצלותו לאחר שבושל [העמק דבר, תורה תמימה].
הדרך היחידה המותרת היא כִּי אִם־צְלִי־אֵשׁ. דרישה זו נועדה לזרז את ההכנה, שכן צלייה מהירה יותר מבישול ומתאימה לאכילה בחיפזון [הטור הארוך, בכור שור]. ההקפדה כאן היא על צלייה באש ממש. הפרשנים מדגישים כי נאסר לצלות את הפסח על גבי שפוד מתכת, משום שהמתכת מתלהטת וצולה את הבשר מחמת עצמה ולא מחמת האש, וכן נאסר להשתמש בחום של מעיינות רותחים או בחום הבוקע מדפנות תנור [תורה תמימה, גור אריה, פרדס יוסף].
התורה חותמת בדרישה חזותית ברורה: רֹאשׁוֹ עַל־כְּרָעָיו וְעַל־קִרְבּוֹ. המילה עַל משמעותה כאן "עם", כלומר, יש לצלות את הכבש בשלמותו, כמות שהוא [אבן עזרא, רש"י, מזרחי]. לציווי זה יש מטרה פסיכולוגית ואמונית עמוקה. המצרים עבדו לצאן, והתורה דרשה מישראל לא לחתוך את הבשר לנתחים קטנים ולא להסתירו בתוך קדירה מתוך פחד, אלא לצלותו שלם וגלוי. כך יזהו המצרים בבירור שאלוהיהם נשחט ונצלה, וישראל יפגינו את חוסר מוראם ואת ביטחונם המוחלט בה' [רא"ש, הדר זקנים, דעת זקנים, חזקוני].
באשר לאופן צליית האיברים הפנימיים (קִרְבּוֹ), קיימת מחלוקת. הגישה הפשטנית גורסת כי לאחר שטיפת בני המעיים, יש להחזירם לתוך חלל גופו של הכבש ולצלות הכל יחד [רש"י, ביאור יש"ר]. מנגד, פרשנים רבים מציינים כי מבחינה הלכתית אין להכניסם פנימה, שכן צלייתם בתוך חלל הבטן הסגור נחשבת כעין בישול האסור בפסח, ולכן יש לתלות אותם מחוץ לגוף הכבש במהלך הצלייה [תורה תמימה, מלבי"ם, משכיל לדוד, פרדס יוסף].
ברובד הרעיוני והפנימי, מבנה הכבש השלם מסמל את שלמות העבודה הרוחנית של האדם. ה"ראש" מייצג את לימוד התורה והשכל, ה"כרעיים" (הרגליים) מסמלים את העשייה האקטיבית וקיום המצוות, וה"קרב" (האיברים הפנימיים) מסמל את עבודת הלב והתפילה. התורה דורשת שכל שלושת הממדים הללו יהיו צלויים באש – כלומר, חדורים בחום, בהתלהבות ובאש של קדושה ואהבת ה' [חומש קה"ת].