רגע השחרור ממצרים מתואר כנקודת זמן מדויקת שתוכננה מראש, שבה אוסף של עבדים הופך למחנה מאורגן המונהג על ידי ה'. הכתוב מדגיש את הדיוק האלוהי בלוחות הזמנים ואת אופיו של העם הנגאל.
הקביעה מִקֵּץ שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה באה ללמד שישראל לא נגאלו רק בזכות זעקתם, אלא משום שהגיע הקץ שנגזר עליהם מראש על ידי ההשגחה העליונה [אבן עזרא, קאסוטו]. רוב הפרשנים מסכימים כי מניין השנים אינו מתייחס לישיבה הפיזית במצרים, אלא מתחיל מברית בין הבתרים ומלידת יצחק, כך שבפועל שהו בני ישראל במצרים מאתיים ועשר שנים בלבד [רשב"ם, רש"י, ריב"א]. באשר לתוספת של שלושים השנים מעבר לארבע המאות, יש המייחסים זאת לחטאי העם במצרים, אך גישה אחרת טוענת כי העיכוב נבע מרצונם של ישראל להפוך לתושבי קבע במצרים ולא להיות גרים. התעקשות זו עיכבה את הגאולה עד שלבסוף הסכימו לצאת [כלי יקר]. מנגד, יש המציינים כי העובדה שהמצרים שעבדו את ישראל גם ביום וגם בלילה גרמה לכך שהלילות נחשבו גם הם בספירת הימים, מה שאפשר לקצר את משך זמן השעבוד הכולל [מלבי"ם, פרדס יוסף]. המילה וַיְהִי, המבטאת לרוב צער, מרמזת על הצער שבעיכוב הגאולה, או על כך שהמכות והצרות במצרים לא פסקו עד רגע היציאה ממש [אור החיים].
הביטוי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה מדגיש את הדיוק המוחלט של זמן היציאה [רלב"ג]. הפרשנים מסכימים כי כיוון שהגיע הקץ, ה' לא עיכב את ישראל אפילו כהרף עין [רש"י, מזרחי, ברכת אשר]. תאריך זה, החמישה עשר בניסן, הוא אותו יום שבו התבשרו אברהם ושרה על הולדת יצחק, בו נולד יצחק, ובו נכרתה ברית בין הבתרים [רש"י]. פירוש אחר מסביר כי ביטוי זה משמעו בעיצומו של יום, כלומר בצהריים. ה' הוציא את ישראל לאור היום, לעיני כל, כקריאת תגר כדי שכל מצרי שירצה למחות ינסה לעשות זאת [תורה תמימה]. בנוסף, הניסוח בא למנוע טעות שלפיה היציאה התפרסה על פני יומיים בגלל אזכורים שונים של יציאה בלילה או בין הערבים, ומבהיר שהכל התרחש ביום קלנדרי אחד [ביאור יש"ר]. באותו יום ממש גם נצטוו ישראל על קידוש הבכורות וזכירת יציאת מצרים [הדר זקנים].
תיאור היוצאים כ־כׇּל־צִבְא֥וֹת יְהֹוָ֖ה מלמד על שינוי מהותי באופיו של העם. בניגוד למילה "חיל" המציינת כוח צבאי שפועל מכוח כפייה, המילה "צבא" מבטאת קבוצה של אנשים שמתאחדים ומתחברים יחד מרצונם החופשי למען מטרה משותפת [הכתב והקבלה, אם למקרא]. ישראל יצאו ממצרים לא כקבוצה סתמית, אלא כמחנה מאורגן של שבטים, שלכל אחד מהם אופי ייחודי, אך כולם מתאחדים סביב הנהגתו של ה' [רלב"ג, קאסוטו, רש"ר הירש, ביאור שטיינזלץ]. מנגד, גישה שונה לחלוטין גורסת כי ביטוי זה אינו מתייחס לבני ישראל, אלא למלאכי השרת שליוו את העם והיו ממונים עליהם במצרים, ועתה יצאו עמם, מה שגרם לביטול סדרי הטבע [העמק דבר, מלבי"ם].