הפסוק מבסס את העיקרון העמוק של שוויון מוחלט בין האזרח לבין מי שבחר להצטרף לעם ישראל, תוך הצבת תנאי סף פיזיים ורוחניים להשתתפות בקרבן הפסח.
המילה גֵּר מתייחסת לאדם שהגיע ממקום אחר ומעוניין להתגייר ולהיכנס בברית עם ישראל [שטיינזלץ]. עצם השימוש במילה זו מלמד שהוא נקרא "גר" עוד לפני שנימול [שד"ל]. המילה אִתְּךָ מתפרשת כשהות משותפת בארץ מצרים [אבן עזרא], ויש הרואים בה רמז לכך שהקב"ה הסכים לקבלת גרים מתוך ה"ערב רב" רק בזכות רצונו של משה, שהגר נמצא "איתו" [אור החיים].
הביטוי וְעָשָׂה פֶסַח אינו מתאר פעולה שכבר נעשתה, אלא כוונה ורצון לעשות את הקרבן [אבן עזרא, קאסוטו, שטיינזלץ, ביאור יש"ר]. הפרשנים מסכימים כי הכתוב בא ללמד שהגר אינו מקריב את הפסח מיד עם התגיירותו, אלא עליו להמתין לזמן המיועד לכך במועדו, בארבעה עשר בניסן, בדומה לכל ישראל [רש"י, משכיל לדוד, בכור שור].
כדי להשתתף בקרבן, מציבה התורה תנאי: הִמּוֹל לוֹ כׇל־זָכָר. כשם שמילת בניו ועבדיו של הישראלי מעכבת אותו מלאכול בקרבן, כך גם הגר נדרש למול את כל בני ביתו הזכרים כתנאי סף [אור החיים, רלב"ג, מלבי"ם, שטיינזלץ]. מתוך ציווי זה נלמד כי במקרה של התנגשות זמנים, מצוות המילה קודמת לשחיטת הפסח [תורה תמימה], וכן שבית דין רשאי לגייר ולמול קטן גם ללא דעתו [העמק דבר].
לגבי המילים וְאָז יִקְרַב, עולה השאלה מדוע נכתב "יקרב" ולא "יעשה". הגישה המרכזית מסבירה שהדבר בא לרמוז שאין מקימים חבורת פסח המורכבת כולה מגרים בלבד, שמא לא ידקדקו בהלכות, ולכן על הגר "להתקרב" ולהצטרף לחבורה קיימת של ישראלים [העמק דבר, הכתב והקבלה]. מנגד, יש המפרשים שהכוונה היא שלאחר המילה הוא כשר לגשת ולהקריב את הקרבן בעצמו, ואינו זקוק שאחרים ישחטו עבורו [אור החיים].
לאחר קיום התנאים, מכריז הכתוב: וְהָיָה כְּאֶזְרַח הָאָרֶץ. הגר הופך שווה לחלוטין לישראלי לכל דיני המצווה [רלב"ג, שטיינזלץ]. המונח "אזרח" מבטא אדם נטוע ומושרש במקומו, והוא מתייחס בבירור לישראלי תושב הארץ, בניגוד לדעות שניסו לטעון כי מדובר בכנענים מקומיים [רש"ר הירש, אם למקרא]. השוויון מתבטא גם מבחינה הלכתית: אם אדם התגייר בין פסח ראשון לפסח שני, דינו כאזרח הארץ, ומכיוון שהיה פטור בראשון, הוא אינו מחויב לעשות פסח שני [מלבי"ם, חזקוני].
הפסוק נחתם באזהרה: וְכׇל־עָרֵל לֹא־יֹאכַל בּוֹ. רוב הפרשנים מסכימים כי תוספת זו נועדה לאסור את האכילה על "ערל ישראל" – יהודי שלא נימול מסיבות רפואיות, כגון שמתו אחיו מחמת ברית המילה, או ילידי המדבר שלא נימולו בדרך [רש"י, רשב"ם, אבן עזרא, ביאור יש"ר, שטיינזלץ]. אדם כזה אינו נחשב "בן נכר" (מומר שעזב את הדת), שכן לבו לשמים, ובכל זאת אכילתו נאסרת [תורה תמימה, מזרחי, דברי דוד]. עם זאת, ישנה דעת מיעוט הסוברת שמי שמתו אחיו מחמת מילה נחשב כמהול וכשר לפסח, והפסוק אוסר רק את מי שמסרב למול את עצמו מפחד הכאב [העמק דבר].
התורה הוצרכה לכתוב איסור נפרד לערל ולא להסתפק באיסור על "בן נכר", משום שיש הבדל מהותי ביניהם: הערל פסול משום שמצבו הפיזי מאוס ופגום, ואילו בן הנכר פסול משום שלבו אינו מופנה לשמים [מלבי"ם, חזקוני, בכור שור]. במישור הרוחני, אכילת בשר קודש על ידי ערל מערבת טומאה בקדושה ומונעת דבקות בשכינה [רקנאטי, נחלת יעקב]. מאיסור זה אף נלמד שכל בני ישראל היו חייבים למול את עצמם במצרים טרם אכילת הפסח הראשון [רבנו בחיי].