רגע לפני היציאה מעבדות לחירות, מניחה התורה את יסודות האומה הישראלית. בניית העם אינה מתחילה בהתארגנות צבאית או פוליטית, אלא בתוך התא המשפחתי, סביב מעשה המשלב התרסה גלויה נגד אמונות המצרים יחד עם התמסרות מוחלטת לה׳.
המילה דַּבְּר֗וּ מופנית למשה ולאהרן גם יחד. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים תמהה מדוע הציווי נאמר בלשון רבים, שהרי בדרך כלל משה הוא הדובר המרכזי מול העם. ההסבר המקובל לכך הוא שמשה ואהרן חלקו כבוד זה לזה, וביקשו כל אחד מחברו שילמד אותו, כך שהדיבור יצא מפי שניהם כאחד. גישה נוספת רואה במילה דַּבְּר֗וּ ביטוי תקיף המייצג את חומרת הציווי וגזירת המלך, בעוד המילה לֵאמֹ֔ר מרככת את הפנייה ומצביעה על המעלה והזכות שיש בקיום המצווה [אור החיים].
הדיבור עצמו התרחש בראש חודש ניסן, אך הפעולה המעשית נדחתה ליום העשירי [רש"י, שד"ל]. התורה מדגישה בֶּעָשֹׂ֖ר לַחֹ֣דֶשׁ הַזֶּ֑ה, והמילה הַזֶּ֑ה באה למעט וללמד שחובת לקיחת השה ביום העשירי הייתה תקפה אך ורק בפסח מצרים, ולא נהגה לדורות [רש"י, תורה תמימה, מלבי"ם, אברבנאל]. לקיחת השה ארבעה ימים לפני שחיטתו ביום הארבעה עשר נועדה לאפשר בדיקה קפדנית ממומים [רבנו בחיי, רלב"ג]. מעבר לכך, היום העשירי באותו חודש חל ביום שבת, ולקיחת השה ביום זה לעיני המצרים, מבלי שהם יכלו לפגוע בישראל, הייתה נס גדול, ולכן שבת זו נקראת "שבת הגדול" [דעת זקנים, חזקוני, חתם סופר]. יש המציינים כי היום העשירי בחודש נחשב ליום מיוחד בחלוקת הזמן הקדומה, בדומה ליום הכיפורים בחודש תשרי [קאסוטו].
המילה אִ֛ישׁ משמשת מקור הלכתי לכלל לפיו שלוחו של אדם כמותו, כלומר אדם אחד יכול לקחת ולשחוט את השה עבור קבוצה שלמה. עם זאת, פעולה זו דורשת אדם בוגר שיש לו דעת, וקטן אינו יכול לזכות עבור אחרים [תורה תמימה, הירש, מלבי"ם].
השֶׂ֥ה – צעיר הצאן, כבש או עז [רלב"ג, שטיינזלץ] – לא נבחר במקרה. הפרשנים מסכימים כי מזל טלה היה אלוהי המצרים, וחודש ניסן הוא הזמן שבו המזל הזה נמצא בשיא כוחו האסטרולוגי. לקיחת השה, קשירתו ושחיטתו הפומבית נועדו לעקור מלבם של ישראל את האמונה בעבודה זרה, ולהוכיח כי הגאולה באה מגזירת עליון ולא מכוח מערכות הכוכבים [רמב"ן, אברבנאל, צרור המור, חזקוני]. בני ישראל היו משוקעים בטומאת מצרים וחסרי זכויות, ומעשה זה של מסירות נפש והתנתקות מאלילי מצרים העניק להם את הזכות הרוחנית להיגאל [אברבנאל, חב"ד].
לקראת הגאולה, התורה מסדרת את החברה הישראלית החדשה במעגלים חברתיים. המונח בֵּית־אָבֹ֖ת מתייחס למשפחה המורחבת או לשבט, בעוד בָּֽיִת מתייחס למשפחה הגרעינית ולחולקים קורת גג אחת [רשב"ם, אבן עזרא, הירש, מלבי"ם]. ההדרכה היא להתאגד סביב השה בהתאם למציאות: אם המשפחה המורחבת גדולה מדי, ייקחו שה לכל בית בנפרד, ואם הבית הגרעיני קטן, יצטרפו ויחלקו את השה עם המשפחה המורחבת [אבן עזרא, בכור שור]. מעבר להנחיה המעשית, יש כאן עיקרון רוחני: זכותו של השה מגינה לא רק על האדם הפרטי שניצב בביתו, אלא גם על כלל המשפחה המורחבת, כך שזכותם של הכשרים במשפחה יכולה להגן גם על אלו שהיו פחות ראויים [העמק דבר]. בניית העם מתחילה מהכרה בזכויות הפרט, אך מיד מחברת את היחידים באחריות הדדית סביב קיום המצווה וייעוד משותף [הירש].