שמות, פרק י״ב, פסוק ג׳

רגע לפני השחרור ממצרים, בני ישראל מקבלים מצווה המלכדת אותם מעבדים לאומה דרך מעשה פומבי של התנתקות מעבודה זרה. משה ואהרון מצווים יחד דַּבְּרוּ אֶֽל־כׇּל־עֲדַת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר, בפנייה המשלבת סמכות תקיפה עם רכות המדגישה את מעלת קיום המצווה. ההוראה לקחת את הקורבן כבר בֶּעָשֹׂר לַחֹדֶשׁ הַזֶּה, שהייתה תקפה רק לפסח מצרים, נועדה לאפשר את בדיקת הקורבן והחלמה מברית מילה, ובעיקר לעקור את האמונה באלוהי המצרים על ידי קשירת השה בשיא כוחו האסטרולוגי והפגנת אמונה בה'. הציווי וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ מעניק לעבדים חירות ואישיות משפטית עצמאית, ומלמד שניתן לפעול באמצעות שליח כדי לקחת שֶׂה, מונח הכולל כבשים ועיזים ומסמל שוויון רוחני בין צדיקים לבעלי תשובה. לבסוף, ההוראה להתאגד לְבֵית־אָבֹת שֶׂה לַבָּיִת מבססת את המבנה החברתי החדש סביב המשפחה המורחבת והגרעינית, מתוך מטרה ללכד את כל חבריה ולהגן עליהם.