פסוק זה מהווה את אחד מעמודי התווך של חג הפסח לדורותיו. הוא מגדיר את מסגרת הזמן של החג, מציג את החובה לאכול מצה, מצווה על סילוק החמץ והשאור מן הבתים, וקובע עונש חמור לעוברים על האיסור. מתוך הפסוק עולה תמונה של חג המשלב עשייה פיזית מדוקדקת עם משמעות רוחנית עמוקה, המלווה את האדם לאורך מעגל חיים שלם.
שבעת ימים מצות תאכלו
הפרשנים מסבירים כי הציווי לאכול מצות במשך שבעה ימים נועד להוות זכר היסטורי ליציאת מצרים. בני ישראל אכלו מצות לא רק בליל היציאה עצמו, אלא המשיכו בכך שבעת ימים עד לטביעת המצרים בים סוף ביום השביעי, מכיוון שענן ה׳ הוביל אותם בחיפזון יומם ולילה ולא אפשר להם להתעכב ולהחמיץ את עיסתם [אבן עזרא]. מעבר לפן ההיסטורי, ישנו טעם רוחני למספר הימים: שבעת הימים רומזים למעגל חיים שלם של האדם (שבעים שנה), שבהם הוא נדרש להרחיק מעצמו את החמץ המסמל את יצר הרע והתאוות, ולדבוק במצה המסמלת טהרה, ענווה ומידת הרחמים [אברבנאל, רקנאטי].
אף שהפסוק פותח בלשון ציווי לאכול מצה במשך שבעה ימים, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שאכילת המצה אינה חובה לאורך כל ימי החג. מתוך השוואה לפסוק אחר האומר "ששת ימים תאכל מצות", למדו חז"ל כי החובה המוחלטת לאכול מצה חלה אך ורק בלילה הראשון של הפסח. בשאר ששת הימים אכילת המצה היא רשות – מותר לאדם לאכול פירות, בשר או לצום, ובלבד שלא יאכל חמץ. עם זאת, יש מי שמציין כי אף שמדובר ברשות, מי שאוכל מצה בשאר ימי החג מקיים בכך מצווה וזוכה לזכות רוחנית [אור החיים]. כדי לצאת ידי חובה, המצה צריכה להיות עשויה ממין דגן שראוי להחמיץ (כמו חיטה או שעורה), שכן רק מה שיכול להפוך לחמץ יכול לשמש כמצה [מלבי"ם, תורה תמימה].
אך ביום הראשון תשביתו שאר מבתיכם
הפרשנים מסכימים כי ביום הראשון המוזכר כאן אינו מתייחס ליום הראשון של החג (ט"ו בניסן), אלא ליום המוקדם לו, כלומר לערב הפסח (י"ד בניסן). התורה משתמשת פעמים רבות במילה "ראשון" במשמעות של "קודם" [רש"י, שד"ל, כתב והקבלה]. המילה "אך" באה למעט ולחלק את היום, ומלמדת שחובת ההשבתה אינה חלה מהבוקר, אלא מחצות היום של ערב הפסח [אבן עזרא, מלבי"ם].
הפועל תשביתו נבחר בקפידה. התורה לא כתבה "תבערו" או "תשרפו", אלא השתמשה בלשון שביתה, המורה על הפסקת פעילות וביטול. מכאן למדו שעיקר ההשבתה מהתורה נעשית בלב – על האדם לבטל את החמץ במחשבתו, להחליט שאין לו בו שום צורך, ולהחשיב אותו כעפר הארץ. עם זאת, לגבי חמץ גלוי וידוע, נדרש גם ביעור פיזי של ממש [כתב והקבלה, תורה תמימה].
התורה פותחת בציווי על השבתת שאר (שאור - הבצק החמוץ המשמש להתפחת עיסות אחרות) ומסיימת בעונש על אכילת חמץ (התוצר הסופי). מכאן לומדים שהתורה מחמירה בשניהם באותה מידה, והשיעור המחייב בעונש או בביעור זהה לשניהם [העמק דבר, תורה תמימה].
כי כל אכל חמץ ונכרתה הנפש ההוא
העונש על אכילת חמץ הוא כרת. המילה ההוא מדגישה שהעונש חל רק על מי שאכל במזיד, מתוך מודעות ויישוב הדעת, ומוציאה מכלל זה אדם שאכל באונס או בשגגה [רש"י, תורה תמימה]. השימוש במילה הנפש בא לרבות גם את מי ששותה חמץ (כגון משקה שעורבב בו חמץ), שכן גם השתייה מיישבת את נפשו של האדם [תורה תמימה]. משמעות הכרת היא רוחנית ופיזית כאחד – הנפש ניתקת משורשה האלוהי ומעדת ישראל, בכל מקום שבו האדם נמצא [רש"י, אברבנאל].
התוספת מיום הראשון עד יום השביעי בסוף הפסוק יוצרת חיבור מעניין. יש מפרשים שחלק זה חוזר לתחילת הפסוק, ומלמד שחובת השבתת החמץ והאיסור לאוכלו נמשכים ברצף מערב החג ועד סופו [כתב והקבלה]. פירוש אחר מציע שהתורה מדגישה את טווח הימים הזה כדי ללמד שאפילו אדם זקן מאוד, שכבר עבר את הגיל שבו בדרך כלל מתים בעוון כרת, עדיין ייענש ויסבול מקיצור ימיו במהלך שבעת ימי החג אם יאכל בהם חמץ [פני דוד].