רגע לפני היציאה ממצרים, משה נושא את מבטו אל העתיד הרחוק, אל הימים שבהם בני ישראל ישבו לבטח בארצם. הציווי על זבח הפסח אינו נשאר כאירוע חד-פעמי של ליל הגאולה, אלא הופך לטקס זיכרון נצחי המעצב את זהותו של העם החופשי.
הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא כי המילים וְהָיָה כִּי־תָבֹאוּ אֶל־הָאָרֶץ מתנות את חובת קיום מצוות הפסח בכניסה לארץ ישראל. עובדה זו מעוררת שאלה ניכרת: אם אכן המצווה תלויה בארץ, מדוע הקריבו בני ישראל קרבן פסח בשנה השנית לצאתם ממצרים, בעודם במדבר? הפרשנים מסבירים כי אותו פסח היה מקרה חריג שנעשה על פי ציווי אלוהי נקודתי. למעשה, התכנון האלוהי המקורי היה שבני ישראל ייכנסו לארץ מיד, ושם יקיימו את המצווה. אולם, חטאיהם של ישראל הובילו לעיכוב של ארבעים שנה במדבר [אור החיים].
במקורות חז"ל מובא כי ישנה "גנות" לישראל בכך שקיימו רק פסח אחד בכל שנות הנדודים. גנות זו אינה נובעת מביטול מצווה אקטיבי, שכן מבחינה הלכתית הם טרם נתחייבו בה, אלא מכך שעוונותיהם הם שגרמו לעיכוב הכניסה לארץ ומנעו מהם את הזכות לקיים את הפסח [הטור הארוך, ריב"א, פענח רזא]. סיבות נוספות לכך שלא קיימו את הפסח במדבר קשורות למצבם הפיזי והרוחני: הם היו נזופים על חטאיהם [הדר זקנים], ולא יכלו למול את הילדים שנולדו במדבר, כאשר אדם ערל פסול מלאכול מקרבן הפסח [מזרחי, ברכת אשר]. בנוסף, תנאי המדבר לא אפשרו זאת, שכן הם ניזונו מהמן בלבד ולא היו להם מצות המצויות בדרך כלל במקומות יישוב [אבן עזרא].
למרות שהמצווה תלויה בארץ, ברגע שבו דרכו רגליהם בתוכה הם התחייבו בה באופן מיידי. בניגוד למצוות התלויות באדמה גרידא, שדרשו המתנה עד לסיום ירושת הארץ וחלוקתה, קרבן פסח מוגדר כ"חובת הגוף", ולכן התחייבו בו מיד עם כניסתם לארץ, כפי שאכן עשו בימי יהושע בגלגל [הטור הארוך, ריב"א, פענח רזא].
המילים כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר מפרשות שה' ייתן את הארץ כפי שהבטיח [ביאור שטיינזלץ], ומפנות אל ההבטחה האלוהית "והבאתי אתכם אל הארץ". אזכור זה מלמד כי תהליך הגאולה אינו נחשב שלם עד ההגעה לארץ ישראל, ולכן רק שם ראוי לקיים את המצווה המהווה זכר לגאולה השלמה [רש"י, משכיל לדוד].
לבסוף, הצירוף אֶת־הָעֲבֹדָה הַזֹּאת מתייחס הלכתית למעשה השחיטה של הקרבן [העמק דבר, ביאור יש"ר]. אולם מעבר לפן המעשי, טמון כאן מסר רעיוני עמוק: בני ישראל נקראים להמיר את העבודה הקשה והמרירה שעבדו לפרעונים במצרים, בעבודת ה'. קרבן הפסח הוא הקרבן היחיד שזוכה לכינוי הספציפי "עבודה", משום שהוא מסמל את הרגע ההיסטורי שבו האומה נכנסה לראשונה, כאנשים בני חורין, לעבודתו של ה' [קאסוטו, רש"ר הירש].