אכילת קרבן הפסח תחומה בזמנים קפדניים, המבטאים את קדושתו הייחודית ואת אווירת החיפזון של יציאת מצרים. הציווי לסיים את הבשר בלילה ולהשמיד את השאריות מבטיח שהקרבן ישמור על מעמדו המרומם ולא יקבל יחס של חולין או יבוזה כמזון רגיל.
הציווי וְלֹא־תוֹתִ֥ירוּ מִמֶּ֖נּוּ דורש לסיים את אכילת הבשר כולו עד תום הלילה [העמק דבר, שטיינזלץ]. הפרשנים מסבירים כי דרישה זו נובעת ממנהג המלכים והשרים שאינם שומרים שאריות מזון מיום ליום [ברכת אשר], וכן מדרכם של עוברי אורח, כפי שהיו בני ישראל ביציאת מצרים, שאינם מותירים צידה למחר [בכור שור]. בנוסף, הפרדה בין זמן ההקרבה לזמן האכילה פוגעת במהות הרוחנית של הקרבן, שכן האכילה חייבת להיות המשך ישיר של ההתמסרות לה' שבאה לידי ביטוי בהקרבה [רש"ר הירש].
הבדל לשוני מעניין קיים בין פסח ראשון לפסח שני. כאן משתמשת התורה בלשון "נותר", ואילו בפסח שני נאמר "לא ישאירו". הסיבה לכך היא שפסח ראשון נאכל לאחר תחושת שובע מקרבן החגיגה, ולכן קל לזלזל בו ולהותיר ממנו. לעומת זאת, פסח שני נאכל כמעדן יוקרתי ללא חגיגה, והאדם עשוי לרצות "להשאיר" ממנו למחרת כדי להתענג עליו שוב. לכן שם באה האזהרה בלשון של חשיבות [הכתב והקבלה]. במישור הרעיוני, איסור ההותרה משמש אזהרה לאדם שלא לדחות את קיום המצוות לעולם הבא, שכן עולם זה הוא עולם המעשה, ומי שלא יקיים את המצוות בזמנן יידון באש [שפתי כהן].
התורה תוחמת את זמן האכילה במילים עַד־בֹּ֑קֶר. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהבוקר מתחיל רשמית בהנץ החמה, אך התורה חזרה על המילה "בוקר" פעמיים כדי להקדים את זמן האיסור לעלות השחר, במטרה להרחיק את האדם מן העבירה [רש"י, מזרחי, מלבי"ם]. גישה משלימה מסבירה כי הכפילות באה להדגיש את תחילת הבוקר המדויקת עם הנץ החמה [תורה תמימה].
אם בכל זאת נשאר בשר, בין אם מאונס ובין אם מחוסר יכולת לסיימו [אבן עזרא], חל הציווי וְהַנֹּתָ֥ר מִמֶּ֛נּוּ. חובה זו חלה אפילו על עצמות שיש בהן מוח, שכן במצרים נהגו לצלות ולאכול גם אותן, ולכן הן נחשבות כראויות לאכילה וטעונות שריפה אם נותרו [העמק דבר]. לגבי עצם ההותרה, ישנה מחלוקת האם האיסור הוא רק על השארה מכוונת של בשר, או שמא אסור מלכתחילה לשחוט את הפסח עבור קבוצת אנשים קטנה מדי שבהכרח תותיר ממנו שאריות [העמק דבר].
הפעולה הנדרשת כלפי השאריות היא בָּאֵ֥שׁ תִּשְׂרֹֽפוּ. שריפת הבשר היא מצוות עשה מוחלטת שאין להתחמק ממנה [גור אריה]. מטרתה היא למנוע את ביזיון בשר הקודש והשלכתו לכלבים [בכור שור, חזקוני], וכן לתקן ולשקם מבחינה רעיונית את קדושת המקדש שנפגמה בשל הותרת הבשר [רש"ר הירש].
עם זאת, התורה חוזרת על המילים עַד־בֹּ֖קֶר בחלקו השני של הפסוק כדי ללמד על תזמון השריפה. הפרשנים מסכימים כי אין שורפים את הנותר בבוקר החג עצמו (יום טוב), משום שמצוות השריפה אינה דוחה את איסורי המלאכה של יום טוב או שבת. לכן, המילה "עד" מתפרשת כאן כהמתנה לבוקר הבא, או כהוראה על זמן סמוך וקרוב. על האדם להמתין עד ל"בוקר שני" (ט"ז בניסן, או י"ז בניסן אם ט"ז חל בשבת), ורק בבוקר זה עליו לעמוד ולשרוף את הנותר [רש"י, רלב"ג, ברטנורא, הכתב והקבלה]. מבחינה הלכתית, מכיוון שאיסור ההותרה מלווה מיד בציווי חיובי של שריפה, אדם שהותיר בשר אינו נענש במלקות, שכן מצוות השריפה מהווה את תיקון החטא [תורה תמימה].