יצא לכם פעם לאכול ארוחה כל כך חגיגית ומיוחדת, שידעתם שזו לא סתם ארוחת ערב רגילה? בלילה שבו בני ישראל עמדו לצאת ממצרים, ה' ציווה עליהם לאכול את קרבן הפסח בצורה שונה לגמרי מהרגיל. מכיוון שזו הייתה סעודה קדושה שנעשתה בחיפזון רגע לפני היציאה לדרך, ה' אמר להם וְלֹא־תוֹתִ֥ירוּ מִמֶּ֖נּוּ. כלומר, צריך לסיים לאכול את כל הבשר ולא להשאיר ממנו שאריות. ממש כמו שמלכים ושרים מכובדים לא שומרים אוכל מאתמול למחר, וכמו שאנשים שיוצאים למסע ארוך לא משאירים אוכל מאחור.
את כל הארוחה היה צריך לסיים עַד־בֹּ֑קֶר, ממש לפני שמתחיל לעלות השחר. אבל מה קורה אם בכל זאת נשאר קצת בשר, אולי כי אנשים כבר היו שבעים מדי ולא יכלו לסיים הכל? על כך התורה אומרת וְהַנֹּתָ֥ר מִמֶּ֛נּוּ, כלומר כל מה שנשאר, אותו בָּאֵ֥שׁ תִּשְׂרֹֽפוּ. הסיבה לכך היא כבוד. הבשר הזה הוא קדוש, ואנחנו לא רוצים לזלזל בו ולזרוק אותו לפח כמו סתם אשפה רגילה או שכלבים וחיות רחוב יאכלו אותו. מכיוון שאסור לעשות מלאכה ולשרוף דברים ביום החג עצמו, בני ישראל היו צריכים לחכות לבוקר שלמחרת החג, ורק אז לשרוף את השאריות בצורה מסודרת ומכובדת.