רגע לפני היציאה לחירות, המוקד עובר מחצר פרעה ומכות מצרים אל בניין האומה הישראלית מבפנים. כאן ניתנת המצווה הראשונה לעם ישראל כולו, מצווה שנועדה לנתק אותם מהשעבוד הרוחני ולבשר על תקופה חדשה של התחדשות. הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא שציון הזמן והמקום נועד להפריד בין ההוראות שניתנו כהוראת שעה במצרים, לבין שאר המצוות שניתנו מאוחר יותר בהר סיני, באוהל מועד או בערבות מואב [רשב"ם, בכור שור, חזקוני, ביאור יש"ר, קאסוטו].
המילים אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן מעוררות דיון, שכן משה הוא נביא התורה ורוב הדיבור האלוהי מופנה אליו לבדו. רוב הפרשנים מסכימים כי אהרן שולב בדיבור זה כחלוקת כבוד וכשכר על כך שטרח ועמל בביצוע המופתים במצרים בדיוק כמו משה [רש"י, רבנו בחיי, תורה תמימה, ברכת אשר]. גישה נוספת רואה בשילוב שניהם יחד רמז הלכתי: מצוות קידוש החודש, שעליה מדובר בהמשך, אינה מסורה לאדם יחיד אלא דורשת בית דין של מומחים, ומכאן נלמד שקרובי משפחה, כמשה ואהרן, כשרים להעיד זה עם זה בעניינים אלו [קיצור בעל הטורים, פרדס יוסף, שפתי כהן]. כמו כן, מודגש כי ה׳ חיפש זכות שבעבורה ייגאלו ישראל, ומצא את זכותם המשותפת של משה ואהרן שעמדה לעם [שפתי כהן].
הצירוף בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם אינו רק ציון מקום. הפרשנים מדייקים שהדיבור היה ב"ארץ" מצרים, כלומר בשטח הפתוח מחוץ לעיר הבירה, משום שהעיר הייתה מלאה בגלולים ובעבודה זרה. נלמד מכאן קל וחומר: אם עבור תפילה קלה משה יצא מחוץ לעיר, קל וחומר שעבור דיבור אלוהי חמור וחשוב שבו ניתנות מצוות, היה עליו לצאת החוצה למקום נקי [רש"י, הטור הארוך, רבנו בחיי, משכיל לדוד, הדר זקנים, צאינה וראינה, דעת זקנים].
עם זאת, עצם ההתגלות במצרים מבטאת את חיבתם הגדולה של ישראל. ה׳ כביכול ירד למקום של טומאה כדי להצילם, בדומה לכוהן שנכנס לבית הקברות כדי להציל את התרומה שלו [רבנו בחיי, דברי דוד]. בנוסף, התגלות זו מלמדת מבחינה היסטורית שטרם נבחרה ארץ ישראל וירושלים, היו כל הארצות כשרות לנבואה ולדיבור האלוהי. אך מאז שנבחרו, הצטמצמה הנבואה לארץ ישראל בלבד, והדיבור בחוץ לארץ התאפשר רק במקומות טהורים או סמוך למקורות מים [רבנו בחיי, צפנת פענח, דעת זקנים].
המילה לֵאמֹר מתפרשת כהוראה למשה ואהרן לצאת ולמסור את הדברים לבני ישראל מיד וללא דיחוי [תורה תמימה, חזקוני]. מעבר לכך, ישנה באמירה זו בשורה עמוקה המופנית לעם: חודש ניסן, שבו המצרים עבדו למזל טלה, הופך כעת ממקטרג לסניגור. ההוראה היא לומר לישראל שעליהם לבטל את הפחד מהכוח המצרי, שכן ה׳ הופך את החודש הזה לראש ולעטרת עבורם, ובכך מרומם אותם מתוך מצרים [אלשיך, שפתי כהן]. המצווה דורשת מהם ענווה מוחלטת, שכן ללא הקטנת העצמי, קיום המצוות אינו נחשב רצוי לפני ה׳ [נחל קדומים].