המעבר מעבדות לחירות נקבע במסגרת זמנים מדויקת וברורה. הציווי על אכילת המצה ואיסור החמץ מייצר גבולות של ימים ולילות, ומבחין בין חובה מוחלטת לבין רשות, תוך שהוא מבסס את לוח הזמנים של לוח השנה היהודי.
תחילה, מבהירים הפרשנים את המונחים המופיעים בפסוק. המילה בָּרִאשֹׁן משמעותה בחודש הראשון, הלא הוא חודש ניסן [אבן עזרא, רלב"ג, ביאור יש"ר, שטיינזלץ]. הציון בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב מכוון ללילה שלאחר יום הארבעה עשר [שטיינזלץ], כאשר אזכור יום זה רומז גם לחובה המקדימה לבער את החמץ ביום הארבעה עשר עצמו, עוד בטרם כניסת החג [תורה תמימה].
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהפסוק משלב בין שתי רמות שונות של ציווי: חובה ורשות. המילים בָּעֶרֶב תֹּאכְלוּ מַצֹּת קובעות חובה מוחלטת לאכול מצה דווקא בלילה הראשון של החג [העמק דבר, רלב"ג, גור אריה, רש"ר הירש]. חובה זו עומדת בעינה לדורות, גם בימינו כאשר אין קורבן פסח [תורה תמימה, פרדס יוסף, רש"ר הירש]. לעומת זאת, המשך התקופה המוגדרת במילים עַד יוֹם הָאֶחָד וְעֶשְׂרִים לַחֹדֶשׁ בָּעָרֶב הופכת את אכילת המצה בשאר ימי החג לרשות. התורה אינה דורשת אכילת מצה רצופה במשך שבעה ימים, שכן הדבר אינו אפשרי או סביר, אלא קובעת איסור מוחלט על אכילת חמץ בימים אלו [רלב"ג, העמק דבר]. עם זאת, מי שבוחר לאכול מצה גם בשאר הלילות מקיים בכך את הפסוק ומקבל על כך שכר [ריב"א].
מאחר שהתורה כבר ציינה במקומות אחרים שחג המצות נמשך שבעת ימים, עולה השאלה מדוע היה צורך לפרט את תאריך הסיום המדויק. הפרשנים מסכימים כי התוספת נועדה ללמד על הלילות. בעוד שהמילה "ימים" הייתה עשויה להתפרש כשעות היום בלבד, הפסוק מדגיש שאיסור הימצאות החמץ ואכילתו חל גם בכל הלילות של אותם שבעה ימים [רש"י, מזרחי, שפתי חכמים, גור אריה, יריעות שלמה]. בנוסף, תיחום התאריכים המדויק מבטיח ששבעת הימים יקוימו ברצף אחד, ולא לסירוגין או בסוף החודש [חזקוני, פענח רזא]. הניסוח גם מונע טעות שלפיה שבעת הימים יתחילו רק בערב שלאחר יום החמישה עשר, מה שהיה מאריך את החג בטעות עד ליום העשרים ושניים [פענח רזא].
מבחינת התפיסה של לוח השנה, ציון הזמנים מערב עד ערב מהווה מקור יסודי לכך שביהדות היממה מתחילה בלילה והיום הולך אחר הלילה [תורה תמימה, רלב"ג, פרדס יוסף].
ברובד הרעיוני, אכילת המצה בלילה הראשון מסמלת את היציאה משעבוד אנושי לכניסה לעבודת ה׳. החירות החברתית שהושגה על ידי ה׳ שזורה בהתמסרות אליו, וכך ישראל בני החורין עומדים תמיד מול ה׳ כשהמצה בידם [רש"ר הירש]. כדי להדגיש את סיומה המוחלט של תקופה מקודשת זו, התפתח מנהג המבוסס על תרגומים קדומים, לטעום חמץ מיד במוצאי יום העשרים ואחד בערב, ובכך לעשות היכר ברור בין זמן האיסור לזמן ההיתר [תורה תמימה, פרדס יוסף].