יצא לכם פעם לחכות בהתרגשות לחג ולספור את הימים והשעות עד שהוא סוף סוף מתחיל? התורה עושה משהו דומה עם חג הפסח, ומסבירה לנו בדיוק מתי מתחילים ומתי מסיימים את החג. כשהתורה אומרת בָּרִאשֹׁן, היא מתכוונת לחודש הראשון בשנה, שהוא חודש ניסן. הזמן המדויק שכתוב, בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב, מלמד אותנו שהחג מתחיל בלילה שאחרי היום הארבעה עשר בחודש. זה גם רמז לכך שבאותו יום, עוד לפני שהחג נכנס, אנחנו צריכים לנקות ולהוציא את כל החמץ מהבית.
יש הבדל גדול בין הלילה הראשון לשאר ימי החג. המילים בָּעֶרֶב תֹּאכְלוּ מַצֹּת קובעות חובה מיוחדת: בלילה הראשון של החג, אנחנו ממש חייבים לאכול מצה. כשאנחנו מחזיקים את המצה ואוכלים אותה בלילה הזה, אנחנו נזכרים שיצאנו משיעבוד לחירות, ושאנחנו עכשיו אנשים חופשיים שעובדים את ה׳. לעומת זאת, בשאר ימי החג, עַד יוֹם הָאֶחָד וְעֶשְׂרִים לַחֹדֶשׁ בָּעָרֶב, התורה לא דורשת מאיתנו לאכול מצה כל הזמן. הרי זה לא כל כך הגיוני לאכול רק מצה ברצף במשך שבוע שלם. בימים האלה פשוט אסור לאכול חמץ כלל, ומי שבוחר לאכול מצה בכל זאת מקיים את הפסוק ועושה מעשה טוב.
אולי תשאלו למה התורה הייתה צריכה לכתוב תאריך סיום מדויק בערב, אם אנחנו כבר יודעים שהחג נמשך שבעה ימים? התשובה היא שהתורה רצתה להדגיש שאסור לאכול חמץ גם בימים וגם בכל הלילות, ברצף אחד שלם. בנוסף, הציון של הזמנים מערב עד ערב מלמד אותנו כלל יסודי בלוח השנה שלנו: ביהדות, היום תמיד הולך אחרי הלילה, והיממה תמיד מתחילה בערב.