רגע השיא של היציאה ממצרים מלווה במהפך דרמטי של יחסי הכוחות. העם המשועבד אינו בורח כפליט חסר כול, אלא יוצא כמנצח העמוס ברכוש רב של משעבדיו לשעבר. העברת העושר מתוארת לא כשוד אלים, אלא כמסירה שופעת המונעת מהתערבות אלוהית ישירה.
הפרשנים מסכימים כי הנתינה התאפשרה רק בזכות התערבות ה', שכן בלא נתינת חן מיוחדת זו, המצרים לא היו אוהבים את ישראל במידה שתגרום להם להעניק להם רכוש [ברכת אשר], ובכך התקיימה הבטחתו המוקדמת של ה' למשה [חזקוני].
באשר לאופן שבו התבצעה ההשאלה המופיעה במילה וַיַּשְׁאִל֑וּם, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמצרים העניקו את הרכוש מרצונם הטוב ואף בהתלהבות. הם פייסו את ישראל וביקשו מהם שישאלו מהם כלים [אבן עזרא הקצר], התעוררו מעצמם להעניק דברים שאפילו לא נתבקשו [רלב"ג, מזרחי, שפתי חכמים], ודחקו בהם לקחת עוד, בבחינת "אתה אומר אחד? טול שניים ולך" [רש"י]. כבוד עצום זה נבע, בין היתר, מיושרם של ישראל שהרשים את המצרים במהלך מכת חושך [רש"ר הירש]. בסופו של דבר, פעולת ההשאלה הפכה למתנה גמורה [רשב"ם].
מנגד, יש המדייקים ממבנה המילה וַיַּשְׁאִל֑וּם כי הפעולה נעשתה בעל כורחם של המצרים [שפתי כהן, גור אריה]. דעה נוספת מציגה זווית הפוכה, ולפיה ההשאלה נעשתה דווקא בעל כורחם של ישראל, שכן בני ישראל היו להוטים לצאת ולא רצו לעכב את עצמם עם משאות כבדים [תורה תמימה]. דווקא משום שישראל חיבבו את עצם הגאולה ולא היו תאבי ממון, זכותם עמדה להם וה' תגמל אותם בעושר עצום [אור החיים]. לשאלה המוסרית, האם היה במעשה זה משום גזל, משיבים הפרשנים כי ה', שהוא בעל כל הממון בעולם, העביר את הרכוש לידי ישראל כדין, וכן שהרכוש היווה שכר עבודה ראוי על שנות השעבוד הרבות [ריב"א].
לגבי סוף הפסוק, וַיְנַצְּלוּ אֶת־מִצְרָיִם, הגישה המרכזית מבארת את המילה וַיְנַצְּלוּ מלשון ריקון [רש"י, מזרחי, תורה תמימה]. בני ישראל הפרישו ולקחו עמם את כל החפצים היקרים [רלב"ג], ובפרט את מיטב המלבושים שעטו על ילדיהם [רשב"ם]. יש המציינים כי עושר זה כלל את כל הכסף והזהב שאסף יוסף מכל העולם והביא למצרים בשנות הרעב [תורה תמימה]. ריקון זה של בתי המצרים היווה שלב ראשון בלבד; מאחר שהמצרים מסרו את כל רכושם הביתי, הם נאלצו להביא עמם את אוצרות המלכות כשברדפו אחרי ישראל לים סוף, ושם נלקחו גם הם, וכך מצרים נוצלה ורוקנה לחלוטין [אדרת אליהו]. כל תהליך הריקון העצום הזה התרחש במהירות פלאית של כשש שעות [ברכת אשר].
לעומת גישה זו, יש המפרשים את המילה וַיְנַצְּלוּ לא במשמעות חומרית של ריקון רכוש, אלא במשמעות נפשית של שקיעה, מלשון מצולה. לפי פירוש זה, המצרים, שהיו רגילים לרדות בישראל בגאווה, שקעו לפתע בבושה, פחד וצער עמוק כשראו את עבדיהם יוצאים לחירות כשהם מעוטרים בזהב וכסף. גאוותם טבעה והם נותרו משותקים מרוב יגון, כמו מצודה הריקה מעופות או מצולה שאין בה דגים [הכתב והקבלה].